באמצע הלילה בחדר חצי חשוך, אני יושב ובוכה לי.

במסך מולי אני רואה את 'פורסט גאמפ'. אני אמור ללכת לישון, אך אני מרגיש שאני חייב להוציא את זה.

המסכים שהקפתי בהם את עצמי השבוע, מחפים על עצבות סופנית.

אני מרגיש הכי עצוב ובטוח במצב הזה, הגרון שלי כמעט נחנק מדמעות ואני ממשיך לשרוד.

סיפור התאהבותו של פורסט בג'יני מוציא ממני את הכול. איני מסוגל להתאפק יותר. בעוד שפורסט רץ בכל מרחבי היבשה, אני מבין עד כמה אני מנסה לרוץ ומוצא את עצמי מתחפר עוד יותר עמוק בבוץ.

אני מסתכל מימיני ומשמאלי מאחורי ומלפני ואני רק נכנס לדיכאון עמוק יותר. מסתבר שאפשר למלא את החיים בריקנות. בסופו של דבר במאבק שלי כבן-אדם כנגד החיים' נשארתי לבד. אם הייתי יכול הייתי נשאר בחדר הנעול ולא יוצא ממנו "בחיים".

יש רגעים שאני מרגיש שטוב לי בסטאטוס הנוכחי, אך יש רגעים כמו עכשיו, שאני פשוט מבין שאף פעם לא אזכה להיות במצב אחר.

אני מסיים את הפוסט בדמעות ומחנק ללא מסקנות וללא תקווה.

האמת שגם אני שואל זאת את עצמי.

כל יום אני בטוח שיהיה לי איזה נושא מעניין לכתוב, אך ברגע שאני מתחיל לכתוב אני מוצא סיבה מדוע אסור/לא כדאי/לא מעניין/מביך/מפחיד/חושף לכתוב את הפוסט הזה.

ואולי גם הכול רגיל כלומר ברור שלא רגיל/שגרתי/נורמאלי/כמו כולם, אבל שיגרתי במובן שלי.

אז מה קורה איתי?

אני מוצא עצמי יישן שעות רבות כי מה לי בערנות?! זה מדכא ומשמין ועדיף כבר לישון.

תקופת המבחנים הסתיימה והציונים..... עוברים....... כמו החיים.

אני חושב על עצמי מה שחשבתי בחודש הקודם.

מקנא באנשים שאקנא גם בחודש הבא. 

חושק בדברים שלא יהיו לי אף-פעם.

מתעצבן מדברים שטותיים ומוצא 'קורבנות' להוציא עליהם את העצבים שלי. למשל היום.