אי שם בהודו.

קבוצת האימון (קאוצ'ינג) שלי ואחי נמצאים באכסניה שכוחת אל.

אני מתחיל להתעורר ומרגיש שמשהו יושב לי על הלחי. אני חושב לעצמי 'איזה מצחיק זה אם זה איזה צב שהתיישב לי על הלחי'. בשלב הבא אני פותח את העיניים וקולט שאכן סוג של צב/עכבר נמצא לי על הלחי. אני נאבק איתו ומוריד אותו ורץ לחדר השני להראות אותו לאחי. אנחנו צוחקים הוא נלחץ מדברים כאלה. אני פחות. הוא חוזר למיטה כשחיוך על פניו ואני חוזר להתארגנות של הבוקר.

אני נמצא בביה"ח. אחד מחברי הקבוצה מסתכל עלי כשהוא מוטרד. פתאום תיקי, מנחת הקבוצה מגיעה משום מקום שהיא מודאגת בטירוף ומרגישה מתוסכלת מכך שהיא נקלעה לסיטואציה ואולי אף אכולת רגשות אשם על שלא תפקדה כמו שצריך. היא שואלת את כולם: 'איפה א.ה? איפה א.ה?' היא מוצאת אותי ומתעלמת ממבטי. היא מחזיקה מחט גדולה בידיה ואני מבין שזהו חומר ניגודי להרעלה שקיבלתי מהצב/עכבר. היא אומרת לי שיכול להיות שאני אתעלף. היא מחדירה לי את החומר היישר בצוואר ואני מתחיל להיעלם אני מרגיש חולשה ורעדה, תחושה של חנק ואובדן שליטה. תוך שאני שומע אותה מדברת עם שאר הקבוצה עלי, כמו שמדברים על ילד קטן שחושבים שהוא נרדם ולכן אפשר להתחיל להתלונן עליו, אני קולט שאחי לא כאן. אני נכנס ללחץ ובעוד שאני לא מרגיש טוב ובקושי מתפקד, אני קם ושואל אותה: 'תיקי, איפה אחי? איפה אחי, מה קרה לו?' היא לא עונה לי ומנסה לסובב את ראשה ללא הצלחה ואני בשלי: 'מה קרה לו?!'. היא מגמגמת משהו, אבל אני כבר מבין הכול. הוא גם הותקף אך לא שרד.