ביום שישי בערב ממש קרוב לחצות חזרתי הביתה, כבר תכננתי לי בראש את הסדר הכ"כ אהוב עלי בימי שישי ואת ההתענגות של יום שישי דקות לפני ההרדמות. בעודי מחפש את המפתחות בכיסי ומתקרב לכניסה לבניין, פתאום משום מקום מגיחה לה בחורה מהשבט שלי שאני די מחבב. מה את עושה כאן בשעה כזאת, שאלתי אותה בפליאה ושימחה. היא ענתה לי שהיא בדיוק רצתה לעלות לשכנה שלי (חברה שלה מהמדרשה) התקרבתי אליה וראיתי שפניה לא כתמול שלשום. נזכרתי שבזמן הפינוי היא הייתה אמורה להיות בגוש ושאלתי אותה איך היה. פתאום ללא התראה מוקדמת היא התיישבה על הרצפה והתחילה לשפוך את שעל ליבה. היא סיפרה לי כיצד הייתה בגוש כבר חודש וחצי לפני הגירוש (היא הקפידה להשתמש במונח גירוש) וכיצד לא הבינה בכלל מה הולך לקרות. היא סיפרה לי עד כמה היא מתביישת במדינה ועד כמה היא מתביישת בהיותה ישראלית ושייכת לעם הזה. היא סיפרה לי כיצד היא מרגישה שעם ישראל כבר איננו עם. היא הפנתה את כעסה לכל הכיוונים. לשמאלנים, לשוטרים לחיילים ואפילו למגזר הדתי שהעדיף לדבריה, לעשות הפנינג בכפר מימון ולנסוע לחוות השקמים ולהפגין שם, במקום להיות בגוש עצמו. היא פירטה בפני כיצד מועצת יש"ע לא ניצלה את כוחה ואולי זה בכלל היה מכוון. היא דיברה על כך שהיא מרגישה בכמה דרגות מעל כל מי שהיא רואה כעת ואיזה כיף לה שהאמת נמצאת אצלה ועד כמה מסכנים ופתטים כל מי שאין לו את האמונה והידע הזה. היא סיפרה כיצד עד לפני חודש לא היה מצב שהיא עוברת במחסום בידיים ריקות ולא מביאה לחיילים אוכל שתייה וממתקים ומדברת איתם וכיצד כיום היא אפילו לא פותחת את החלון כדי להתייחס אליהם. היה בה הרבה כעס והמון עצב. ראיתי מולי נערה צעירה על סף בכי וייאוש שלא יודעת מה לעשות וכיצד לעקל את האסון הנורא שפקד אותה ואשר ע"פ טענתה, כלל את כל בני עמה, שמהם "קיבלה סטירת לחי". הייתי איתה שם למענה ובשבילה. שעה וחצי ישבנו שם רוב הזמן שתקתי ונתתי לה לדבר ולהוציא. בהפסקות שבין דבריה, שאלתי אותה שאלות נוספות על התחושות שלה. ניסיתי לשים עצמי כפסיכולוג ואפילו לא בגרוש ולהגיע לנימים הכי עמוקים שלה. שאלתי אותה מה הלאה? מה היא הולכת לעשות? אם יש לה עם מי לדבר על התחושות הללו? האם זה רק היא? האם זה משהו שמשפיע עליה כפרט ולא רק באופן הכללי של עם ישראל. היא סיפרה לי שחברה שלה, כאשר רצו להכיר לה מישהו, השאלה הראשונה שהיא שאלה הייתה "איפה הוא היה בזמן הגירוש?!" ושהיא ממש רואה את זה כדבר הכרחי שצריך להישאל ושיעיד אודות אישיותו ותפיסתו של המיועד.

היא ראתה כמעשה בגידה שלא ייסלח את העובדה ש"מישהו מהשבט שלנו היה במעגל השני". לא היה לי הרבה מה להגיד לה מלבד העובדה שלמרות שע"פ האנלוגיה שהיא עשתה קודם לכן, היא כנראה מס' דרגות מעלי, אבל אני בהחלט כואב את כאבה ואת הטראומה שהיא עברה ובאמת הבנתי.

הערב בטכס אנשי השנה, אשר אותו הנחה שייקה לוי שידוע בשנאתו לדת והימין, לא יכולתי שלא לחוש את חוסר האהדה והפרגון שקיים כלפי ציבור המתיישבים. כשאמנון דנקנר היטיב לציין ולשבח את ציבור המתיישבים על האיפוק הרב ואי חציית הקווים האדומים, השתררה באולם דממת אלחוט. אין לי ספק שהחברה' מת"א וצפונה לא רק שלא מבינים את המתיישבים אלא שכל המהלך הזה לא מעניין אותם כלל ועיקר. הם מעדיפים להחליט לאיזה ג'יפ הם ישתדרגו הפעם, ואיך לעזאזל הם מצליחים לשלב את קנדה ואוסטרליה בחופשת החגים הקרובה ששיאה אגב ביום כיפור.     

אז איפה אני נמצא בעצם? במי אני תומך? או כמו שמישהי שאלה אותי "איזה צבע אתה, כתום או כחול?"

אני לא יודע איפה אני כן, מה שבטוח שאני יודע איפה אני לא. אני אנטי כל שפת הדיבור הכ"כ משיחית של הבחורה שדיברה איתי, אך באותה נשימה אני גם אנטי חוסר העניין והעידוד ואפילו שמחה לאיד של הציבור השמאלני. אני לא יודע אם המהלך היה נכון או לא, אבל בדיוק כשם שאנחנו לא בטוחים בחיוניותו לעם ישראל, אני בטוח כי למרות הרושם שרבים בציבור שלנו מנסים לתת, כאילו רק אמש ערכו שיחת חוץ עם ריבונו של עולם שהודיע להם שהמהלך שגוי ומהווה סתירה לתורתו, עדין אחד הספרים שמשמשים כבסיס הילכתי 'הי"ד החזקה' ושנכתב ע"י הרמב"ם, קרה בזמן שאיש מאיתנו לא שאף את אוירה המקודש של הארץ הזו. כך שהיו מצבים ושנים ואפילו רוב השנים שבהם אנשים חכמים וגדולים לא פחות מהרבנים שפירא, אליהו או הרב יוסף ובמחילה אם שכחתי אחד מהם, היו עילויים ללא ארץ הקודש ובתוכה גוש קטיף. אז נכון שעכשיו משזכינו בארץ הזו, מי אנו שנוותר עליה. אבל בל נשכח שהראי"ה דיבר כאן על משולש של: ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל וכמדומני כולם הם שווי ערך כך שאינני ממש מבין את אלו שמחרימים את הצבא או המילואים או בכלל את מדינת ישראל.

נראה לי שמהלך הפינוי הביא לתודעת אנשי המגזר הציבור הדתי לאומי שאלה די קשה: מי יותר חשוב התורה או המדינה? כל השנים השווצנו בעובדה שהכול הולך ביחד. תורה ועבודה, ציונות ודת, צבא וקצינים דתיים. כ"כ בטחנו בזה והאמנו בזה. והנה באה לה ההתנתקות והביאה לנו את השאלה ישר לפנים. ואלי הדת לא מצמצמת, כמו שעלה מדוברי המתנגדים, את כל מהותה וכל תפארתה, את כל מה שיש לה להציע לכדי: מורג, כפר דרום, נווה דקלים ועצמונה. אולי הדת שלנו הרבה יותר עמוקה מכך. אולי הדת שלנו היא באמת באמת נצח ומיועדת לאנשים, לבני אדם, בני תמותה ולא לאדמת עולם. האם הנצח היהודי שייך לאדמה שקיימת בכל העולם או לאדם? האדם היהודי.  

ועתה משהוכרזה לה השאלה והוצגה הבעיה. איש איש לביתו ולחשבון נפשו.