אולי אתה סתם עוד אחד בעולם, אבל בשביל מישהו אתה כל העולם.

וואו.. כמה זכרונות מעלה בי הבלוג הזה.. אני מרגישה בת שנתיים פחות.

מרפרוף קצר בקטע האחרון שכתבתי ראיתי שהוא נכתב בתקופה שעבדתי במק' והייתי דלוקה על איזה אחד..

כמה דברים קרו מאז.. כמה אני השתנתי מאז..

מילדה נאיבית וקטנה נהייתי בעצם אממ אני עדיין נאיבית אז פשוט גדלתי קצת.. התפתחתי (לא רק פיזית :) )גם מנטלית, רגשית..

אולי אחרי הכל כשנכנסתי לאימייל לראות אם קיבלתי תגובה לגבי הקורות חיים ששלחתי וראיתי מכתב עם הנושא "הבלוג שלך עומד להמחק" ופתאום נזכרתי שמתישהוא היה לי בלוג בכלל ולחצתי על השחזור סיסמא (כי אני ממש לא זוכרת איך קראתי לעצמי באותה תקופה ובטח שלא זכרתי את הסיסמא שהמצאתי לעצמי) הבנתי כמה עברתי מאז.. אפילו לפי הסיסמא שקיבלתי בחזרה במייל ראיתי כמה השתנתי מאז הבלוג..

כל כך מוזר... אני כל כך אחרת עכשיו.

התחלתי ללמוד פסיכומטרי (הריי צריך להתחיל ללמוד באוניברסיטה מתישהו, לא?)

אוטוטו אני משתחררת מהצבא.. מצד שמאל שלי כבר הכנתי את הקיטבג עם המעיל בפנים לשם התחלה.. מחר אני אוסיף את שאר הדברים..  ליד הקיטבג נמצאים כל החטיפים והשתיים שקניתי לפריסה בבסיס (הם יחגגו - מהאוכל הכוונה, לא כי אני עוזבת..{אני מקווה})

אגב, הבחור ההוא שכתבתי עכשיו בפוסט הקודם מזמן עבר לי ממנו, למרות שאני עדיין חושבת שיש לו את הגוף המושלם (בצורה שלו הכוונה כי הוא מלא שיער ואני לא אוהבת שיער-לא הרבה בכל אופן) אבל מה שמצחיק הוא שראיתי אותו באוטובוס לפני כמה זמן.. ולא זיהיתי אותו ישר. כשנכנסתי לאוטובוסעברתי במעבר וראיתי מישהו יושב ככה כאילו הוא מלך הכיסאות והגוף שלו נשען לכיוון המעבר והרגליים היו לכיוון החלון (בקיצור הוא תפס את 2 המקומות) והוא נשען עם הראש על היד שהייתה על המעקה כך שלא ראיתי את פניו אבל ראיתי את העיניים הכחולות שלו ומשהו בהן (ממבט מלמעלה) גרם לי לעצור ממש למחצית השנייה ולבהות בהן.

המשכתי ללכת כי הבחור לא הרים את פניו והתשייבתי ליד חברה שלי כמה מושבים מאחוריו והייתה לי הרגשה מוזרה, הרגשה שלא יכולתי להתנער ממנה. הסתכלתי לכיוון שלו (שזה בעצם היה ישר מעל המושבים) וראיתי את העורף של אותו הבחור ומשהו בעורף הזה פשוט אמר לי שזה הבחור... הבחור הזה שכתבתי עליו בפוסט האחרון.. לא יודעת למה אפילו זה לא שקרה משהו מיוצד עם העורף שלו או משהו כזה פשוט הרגשתי משהו מהבפנים של הגוף שלי שאמר לי שזה הוא ואני יושבת ליד חברה שלי וסיפרתי לה בקצרי קצרים את הסיפור שלי עם הבחור, שהסיפור הוא בעצם שאני הייתי מאוהבת בבו כשהייתי קטנה, או אפילו לא הייתי אומרת מ אוהבת הייתי אומרת שהיה לי עליו 'קראש', והוא בסה"כ ראה בי ילדה קטנה (וכנראה מעצבנת), ילדה קטנה, אם כבר ליחס אותי איכשהוא אליו, כלומר איך שהוא היה רואה אותי אז הוא בטח ראה אותי כמו את אחותו הקטנה (אגב לא הייתה לו אחות קטנה) טוב אז בקיצור סיפרתי לה ה'היסטוריה' שלי איתו וכל הנסיעה אני יושבת ומנסה לזוז בכסא שלי ולראות עם זה באמת הוא או שאולי פשוט נדמה לי.. ואני יושבת ואז אני קולטת שאני נראת מהצד כמו איזה פסיכופטית שעוקבת אחרי איזה בחור ואז אמרתי לעצמי :"מה את עושה? מה אכפת לך בכלל עם זה הוא או לא הוא?" ואמרתי לחברה שישבה איתי שבכלל לא אכפת לי אם זה  הוא או לא כי זה לא משנה בכלל..

אבל עדיין רק לשם הספק מידי פעם הגנבתי מבט לכיוון שלו לראות אולי הוא בדיוק יסתובב ואני אראה את פניו.

בכל מקרה, כשהגענו לתחנה המרכזית ירדנו אני והוא באותה התחנה.. חיכיתי שהוא יקום קודם מהמושב שלו וכשיעבור במעבר לכיוון היציאה (מהדלת הקדמית) אני אולי אזהה אותו ואכן כן, הוא קם ולפי מבנה הגוף שלו זיהיתי אותו.. הוא היה גבוה, בנוי טוב (טוב מאוד) והרגשתי סיפוק פנימי, זיהיתי אותו.. (ויש לציין שעד אותו הרגע לא ראיתי אותו אולי שנה וחצי בערך אפילו יכול להיות שיותר) בקיצור ירדתי מהאוטובוס מהדלת האחורית והסתכלתי לכיוון הקדמית וזה נראה כאילו הוא נעצר לרגע וירד לאט.. כאילו הוא התעכב בכוונה.

אבל הוא עדיין הספיק לצאת מהאוטובוס לפניי ולהתחיל ללכת.. ואני הולכת אחריו, בערך 4-5 מטרים אחריו קצת לכיוון שמאלה..

ואז הוא נעצר! פתאום באמצע החיים הוא נעצר באיזה ההליכה, המון אנשים הולכים מכל כיוון (טוב הגזמנו עם הדרמטיות לא המון אולי 3-4 אנשים ככה מכל כיוון)והוא הפנה את הראש לכיוון שמאל (!!!) אבל לא סיבוב מלא ככה שראיתי את פניו בפרופיל והוא ניסה להזיז את הראש כאילו הוא מחפש משהו, ואז אחרי שנייה וחצי הוא המשיך ללכת ואני אחריו עד שכל אחד פנה לדרכו.

מוזר נכון? כאילו הוא ידע שזאת אני שם הווא חיכה שאני אקרא לו ואגיד לו שלום.. במחשבה אחורה הייתי צריכה אולי לקרוא לו, הריי זה לא שרבנו או משהו כזה.. אין שום סיבה שאני לא אגיד לו שלום.. אבל לא יודעת למה פשוט חטפתי 'קולד פיט' באותו רגע..

מאז כבר חיברתי אותו לרשימת החברים בפייסבוק שלי והוא אישר את החברות אבל עדיין לא דיברנו..

 אולי אני אכתוב לו הודעה.. 'מה קורה? מה חדש איתך? לא דיברנו שנים' אולי לא.. נראה.

הרגע הבנתי שאני נשמעת בדיוק כמו אותה הילדה מלפני שנתיים. אולי בשנתיים האלה לא באמת השתנתי הרבה.

אבל מה שבטוח הוא שזה לא מעצבן אותי או מציק לי אם הוא יכתוב לי או לא בשורה התחתונה הוא לא מעניין אותי.. אבל לשם השלווה הפנימית שלי אני אולי צריכה לכתוב לו כדי להרגיש סגירת מעגל.. או אולי כדי לכפר על כך שלא אמרתי לו שלו אז, טוב מה זה משנה בכלל. הוא לא מעניין אותי..

יש לי כל כך הרבה דברים אחרים על הראש..

הלימודים.. העבודה..

זאת אומרת הלימודים שעוד לא התקבלתי אליהם ואני עדיין לא יודעת מה אני רוצה ללמוד..

והעבודה שעוד לא מצאתי, ועד שהשגתי ראיון עבודה במקום נחמש שיכול להיות לי עבודה טובה וקבועה לכמה זמן הבנתי שאני לא אוכל לקחת אותה כי אני אצטרך לעבור קורס של 3 שבועות... משהו שאני לא יכולה להרשות לעצמי במקביל ללמידת של הפסיכומטרי, כי הקורס הוא כל יום ועד שעות מאוחרות והפסיכומטרי הוא פעמיים בשבוע מהשעה 17 עד מאוחר.. ככה ש..

אבל מצד שני אני גם לא רציכה עבודה טובענית כל כך כי אני כולה צריכה קצת לתחזק את עצמי.. הריי אני גם אקבל מענק שחרור (מתי הוא יכנס כבר לחשבון!??!) והוא יכול להספיק לי עד סיום הפסיכומטרי אבל עדיין צריך לפחות איזה הכנסה קטנה מהצד..

פתחית עיתון מקומי היום.. כבר ביום ראשון אני אעשה כמה טלפונים לכמה מקומות אבדוק אם הם צריכים עובדים..

יום ראשון...

ביום ראשון אני אפרד מכל חבריי לבסיס. כל כך מוזר, קשה לי לתאר שכבר עברו שנתיים אני כבר לא חיילת.. האמת שאחרי חפש"ש של 3 שבועות אני כבר גם ככה לא מרגישה חיילת אבל עדיין יש לי חוגר.. וכשאני הולכת לאנשהוא ניא הולתכ עם החוגר שלי.. ועוד מעט זהו. לפני כניסה לקניון צריך לפתוח את התיק, צריך לשלם על הנסיעות, אני כבר לא חיילת.. מוזר.

אולי בייחוד כי היה לי טוב בצבא.. הרבה אנשים כל כך שמחים כשהם משתחררים וזה בגלל שהם עברו גיהנום בצבא.. היו להם מפקדים רעים, או חברים לא טובים..

אני נכנסתי לצבא כזה.. המקום הראשון שהייתי בו אחרי השיבוץ מהקורס היה מקום כזה, מפקדת מגעילה, רעה אחת שלא אכפת לה בכלל.. והאנשים היו אומנם נחמים אבל בגלל הנסיבות גם להם היו זמנים לא טובים, רוב הזמן בעצם היינו רבים.

אחרי זה כשהגשתי טופס 55 והוא אושר (שזה נס בפני עצמו ועוד בגלל הבקשות שלי) עברתי למקום קרוב  יותר לבית.

המפקדת החדשה שלי שפחדתי ממנה מאוד כי עד אז היה לי ניסיון רע עם מפקדות, התגלה בעצם כמישהי שהייתה משק"ית וחתמה קבע לפני כמה חודשים, הייתה מתוקה מדבש, אומנם העבודה הייתה רבה (מאוד רבה) האווירה הייתה נפלאה, היו בנות ממש חמודות כל אחת עשתה את התפקיד שלה, בהרמוניה, בשמחה ופשוט הסתדנו כולנו מצויין.. עד שהיא השתחררה.. ואז נשארנו 3 משקיות.. אחת המשקיות עברה למשרד אחר והשנייה שהייתה בצבא חודשיים יותר ממני קיבלה 'תקן' ונהייתה למפקדת שלי.. האמת האת התקופה הזאת אני הכי פחות זוכרת מהצבא, אולי כי הייתי מגיעה ב10-11 לבסיס הולכת למועדון, רואה סדרות ביס והולכת הביתה ב2.5 בערך.. בקיצור עשיתי "חיים טובים" ואז הגיעה המפקדת הנוכחית שלי מקורס קצינים..

מורעלת מהמורעלות.. אבל לא מורעלת על העבודה מורעלת על הצבא היא מהאנשים האלה שרואים אותך זורק סיגריה על הרצפה ומבקש ממך להרים אותה כי לא יפה ללכלך ככה את המדינה שלנו.. היא מהאנשים האלה שמאמינים הדברים צריכים להתנהל בצורה נכונה, כלומר לא כמו שהם מתנהלים בצבא. היא לוחצת על מפקדים בדרגות גבוהות ממנה כדי להשיג את מה שהיא רוצה.. בקיצור אני יכולה לתאר אותה על עמוד וחצי נראה לי, אבל באמת שהיא בן אדם ממש טוב ביסוד שלו, ואפשר ללמוד ממנה הרבה.

והיא לדעתי המפקדת שהיא 'עיצבה' אותי.. היו לנו המון תקלים והרבה ריבים בעיקר בגלל שהיא באה עם הידיעה שחייל בצבא צריך להגיע ב8 ולאייש אתה משרד עד 17.5 ואני בתור אחת שרגילה לבוא מתי שבא לי וללכת מתי שבא לי לא כל כך אהבתי את הדרך הזאת.. אז היינו רבות, רבות הרבה. אני הייתי אומרת למה שאני אשאר בבסיס אם אין עבודה? והיא הייתה אומרת שככה זה צבא ויש לו חוקים משלו.. בסוף הגענו לפשרה.. היינו מגיעה גם ככה בשמונה בבוקר כי התחילו לבדוק מי מגיע למסדרים ומי לא ומי שלא היה מגיע היה מקבל 3 ימי ריתוק.. אז גם ככה הייתי מגיעה בשמונה והיה לי קשה.. הייתי מתעוררת שעתיים-שלשו מוקדם יותר ממה שהייתי רגילה עליו ככה שגם סוף היום היה מגיע הרבה לפני והייתי מרגישה כבר עייפה ולחוצת בית באחד.. ישר אחרי הארוחת צהריים.

בסוף הגענו לפשרה.. הייתי נשארת בערך עד ארבע ככה או שהייתי לחוצת עליה מידי פעם ויוצאת מוקדם יותר, בקיצור, הגענו לעמק השווה.

אין לי כוח לכתוב יותר.. מתחיל שבוע סוף ואני רוצה לראות..

אז ביי עד הפעם הבאה שאני אחליט לעדכן קצת ואויל סתם כשממש ממש ישעמם לי.