מחשבות עצמיות חיוביות ששטות בשקט באגם הכי מתוק בתאים הכי נידחים במוח שלך.

פשוט תחטטי במגירות כדי למצוא את המפתח החלוד הזה כבר,

גם במערה הכי חשוכה שום עטלף לא יימנע ממך להגיע למטרה שלך.

את משכשכת בין דפים צהובים וישנים ומגילות ארוכות שהם סה"כ אוסף של פילוספיות

זולות של החברה. את יודעת את התשובה הכי טוב, וגם כשאת טועה

משהו מהצד דוחף אותך למקום הנכון. את יודעת את זה, ילדונת,

אל תהיי טיפשה. אף נפילה לא תשבור אותך, ברגע שתפלי ישר תקומי, אינסטינקט בסיסי

שפיתחת לעצמך. גם אם תקראי את המגילות האלה, המוח שלך יכתיב לך מה לעשות.

לעולם לא תכנעי לסביבה.

הם גורמים לך להיות קורבן שלהם, פגר שלהם, אל תכנעי כמו כולם. הכל גיבוב

של שטויות. זה מה שהם רוצים שתאמיני בו, הם שונאים לראות מישהו שלא נשבר.

את זן נדיר שסה"כ מנסה לשרוד במערה האפלה והמעורפלת, מחייכת חצי חיוך

בעוד שכולם סביבך הם זן חולה וחיוור של אנשים שנכנעו לחושך שלה.

את הרבה מעבר לזה, את חזקה מזה. ולפעמים כשהאגו מתנפח יתר על המידה,

משהו מלמעלה נותן לך סימן שאת תמשיכי להיות מסופקת,

אם לא תתני לכל דחיפה להפיל אותך לתהום. וכשאת מזלזלת במצב עצמו,

הדחיפות האלה הם כדי לגרום לך להבין שיש המון אנשים שהיו נותנים הרבה כדי להרגיש כמוך,

כדי להיות כמוך. ואת יודעת את זה.

אולי את יודעת איפה לדרוך על פצעים,

איפה ללטף בנקודות הרגישות. אבל זה לא כדי לפגוע, זה כדי לפתוח את העיניים ולרפא

אותם. אולי המפתח זה בעצם הלב שלך, שלפעמים את קצת פוחדת לתת להם להכיר

אותו מקרוב. והדמעות זה בעצם רק פרץ של רגשות, להזכיר לך שלמרות שאת כזאת

חזקה, עדיין אכפת לך, ואת לא רוצה שיהיה אחרת.

לפעמים כשנמאס לך לחשוב את מתחילה לתהות, אולי כל מה שאת אומרת זה סתם עוד

פילוסופיה בשקל, ואולי הם צודקים. אבל אז את שוב פותחת עיניים ומבינה שהתת מודע

התמלא בערפל רק בגלל שהם הרוב, ואת מיעוט.

ואז את כבר מבינה, שלפעמים גם את סתם, מפיקה צחוק מכאב.

אבל כשאת רצינית, זה אמיתי.