כי החיים הם לא סרט מצויר

פעם היו כל כך הרבה אנשים שאהבתי. בעצם זה לא נכון, פעם היו הרבה אנשים שאהבו אותי. לאן כל זה הלך? לאן כולם הלכו?

אני עוברת בראש על רשימת האנשים שאני מכירה, כל החברים החדשים והישנים ואני פשוט לא מוצאת אף אחד שאני יודעת שיהיה אכפת לו ממני אם יקרה לי משהו.

עוד פעם עדי עם השטויות שלה, אומרת שאין לה חברים והיא סתם רוצה קצת צומי, בואי עדי, בואי תסיעי אותנו ונשאל אותך מה שלומך ונעשה את עצמינו מתעניינים ואז נחפור על החיים שלנו ואת תהיי שם, נראה לנו לפחות שאת שם, כן, הנה הצללית שלך נמוגה ונעלמת. טוב, לא חשוב, פעם אחרת. כן, בטח. החיים שלנו כבר בשלב שונה לגמרי, אנחנו עוד שניה עוזבים את הצבא ועוברים הלאה ואת תישארי עם השטויות שלך והגחמות הטיפשיות. את לא איתנו, את לא חלק מאיתנו באמת, מה את עוד עושה כאן, לכי לחבר הזה שלך אם כבר לא אכפת לך מאיתנו אז גם לנו לא אכפת. נמשיך לחיות את החיים שלנו שלנו שלנו שלנו שלנו שלנו רק שלנו אנחנו אנחנו אנחנו ואת תלכי.

אבל מה עשיתי? זאת לא אשמתי, רק רציתי שיהיה טוב, חשבתי שאני עושה דברים טובים. טעיתי, בסדר. אבל כל אחד עושה טעויות. למה אי אפשר לקבל אותי כמו שאני. לשמוע אותי. אני רוצה שיהיה מישהו שיקשיב לי. מישהו? כבר אף אחד לא שומע. איפה אתם? לאן הלכתם? תחזרו, תחזרו, תחזרו. אני חייבת מישהו אחרת אני אטבע. נראה לי לפחות שעדיין לא טבעתי כי אני עדיין נושמת. זאת לא אשמתי. אני בסך הכל רציתי לחיות כאן עם כמה אנשים שאוהבים אותי ולעשות טוב. אני באמת משתדלת. קשה לי. אני לא יודעת איך לעשות את זה, אני צריכה שמישהו יראה לי איך לעשות את זה. שמשהו יראה לי איך לחיות.

פעם היו לי רצונות והיום כבר לא. פעם היו לי חלומות והיום כבר לא. פעם היו לי רגשות והיום כבר לא. היום אני רק חיה(?) ואף אחד אפילו לא יודע שאני שם. לאף אחד לא יהיה אכפת אם משה יקרה כי כולם הלכו.