כי החיים הם לא סרט מצויר

באמצע שבוע יש מן רגיעה כזאת. אין לי מושג למה אבל תמיד הידיעה שאני לא בהתחלה ולא בסוף, מביאה אותי לאיזושהי השלמה עם המצב.

דווקא לקראת הסופ"ש אני מתחילה להיות עצבנית, אני מתחילה לחשוב, ומשם זה רק הולך ומתגלגל לדברים לא טובים שיקרו אח"כ כמו הסתגרות בחדר במצב של דיכאון טוטאלי כשכל מי שהתקשר אלי סונן באכזריות (כולל כאלה שממש דאגו לי). כנראה פשוט אין לי זמן לחשוב. זה טוב, נראה לי..

לא צריך לחשוב יותר מדי, או לפחות במידה ובהגבלה על התחומים שעליהם אני מעמיקה במחשבות. אני צריכה לחשוב על דברים חיוביים, על העתיד, על תוכניות, ועל המימוש שלהן. ופשוט להפסיק לחשוב על עצמי ועל כל הפאקים שלי. אם אני אצליח זה באמת יהיה טוב. זה בטוח ישפר את ההרגשה שלי.

אני גם צריכה להעיז יותר. כלומר, אין ספק שכרגע אני במצב של חוסר חיים בגלל הצבא, אבל אני עדיין צריכה לנסות להפיק כמה שיותר מהזמן שיש לי, וסתם להישאר בבית ברגזנות לא יעזור.

אני גם צריכה להפסיק לכעוס על עצמי על כל הדברים שאני מפספסת ולהתחיל לחיות פשוט מיום ליום ומחוויה לחוויה.

הכי חשוב עכשיו נראה לי, זה שאני אפסיק לדחות דברים (כמו ללכת לרופא או לכתוב למיכאל או לדבר עם כל מי שהתקשר אלי והתעניין בשלומי לאחרונה וגם לא כל כך לאחרונה). אני יודעת שלא מספיק להגיד וצריך גם לעשות אבל בכל זאת, אולי משהו מחלחל אלי עכשיו.

יכול להיות שאני גם סתם במצב רוח טוב כי יצאתי מוקדם וצפיתי במירוץ חיפה שזה גרם לי למן הרגשה של התעלות, ויכול להיות שאני אחזור לדיכאון המעצבן הזה שלי. אבל עדיין, אולי בסוף יצא ממני משהו טוב...

המשך שבוע מוצלח,

עדי:)