כי החיים הם לא סרט מצויר

פעם לא רציתי יותר מדי, הסתפקתי במועט ובאמת שהכל היה טוב. באמת לא רציתי שום דבר. תמיד כששאלו אותי מה אני רוצה בתור מתנה לא ידעתי מה לומר. תביאו משהו, אני כבר אמצא מה לעשות עם זה..

לפני כמה חודשים עברתי חדר בתוך הבית. מהחדר שהיה שלי מגיל 9 לחדר שהיה של אחותי הגדולה שעברה מהבית ונטשה אותנו לאנחות. פתאום נכנסתי למן קדחת עיצובים. ידעתי בדיוק איך אני רוצה שהחדר שלי ייראה. צבעים, רהיטים, הכל. התחלתי מלהעביר חפצים וכל מיני דברים קטנים. השלב הבא היה התכנון. המלאך החביב עלי בא ועשה תרשים של החדר והבטיח מלא הבטחות. היה יום שהחלטתי לסחוב ארונית ספרים שהייתה במחסן ולהביא אותה לחדר (דלת המחסן נמצאת מטר מדלת החדר שלי) והיא התאימה בול מתחת למחסן. אחרי זה התחיל הפרויקט הגדול של הצביעה. בחרתי צבע חמים כזה, ורוד-כתום בהיר מאוד. והוקדש למען המטרה סופ"ש שלם (במהלך לימודי הפסיכומטרי זה לא פשוט). צבענו, התלכלכנו, בקושי ישנו או אכלנו והיה ממש כיף. בהמשך באו תיקונים חשמליים ואז היה אפשר באמת לחיות בחדר. נסעתי עם אמא שלי לאיקאה ונבחר שולחן כתיבה. והצלחנו אפילו להשיג מובילים שיעבירו את המיטה שלי בין החדרים ואת המיטה של ענת לחדר שהדס מקבלת. הרכש האחרון שלי לחדר קשור בעיקר לצבע ונוחות. פתאום ידעתי שאני רוצה שטיח וגם בערך באיזה צבע והכל. והנה הוא בחדר. ופתאום ידעתי שאני רוצה פוף (בעצם את זה ידעתי כבר מזמן..) והנה הופיע לי בחדר פוף ענק! סגול (כמובן) עם כרית כתומה. פתאום כל החזון שהיה לי מול העיניים הופך למציאות. איזה כיף! לחשוב שפעם לא רציתי ולא חלמתי כמעט על כלום משלי. יש געגוע מסוים לתקופה הזאת. הכל יותר פשוט ולא כל הזמן חסר לי משהו. זה לא כיף לחיות בהרגשה של חוסר. תמיד אני רוצה משהו שעדיין אין לי אבל זה חשוב שיהיו שאיפות כדי שתהיה התקדמות כלשהי בחיים. 

רק במבט לאחור אפשר באמת להבין איך כל מיני אירועים השפיעו עלי ובאיזו עוצמה. מעניין לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי משתתפת בהם והם לא היו חלק מהחיים שלי. איך החיים שלי היו נראים בלעדייהם. כנראה שחלק מהאירועים כמעט לא שינו את האני בצורה משמעותית אבל היו כאלה שגרמו לי לטלטלה די גדולה ובסופו של דבר כן אחראים למי שאני היום - מחשבות, רצונות, דעות, אהבות, שנאות.

השנה הכי משמעותית בחיים שלי היא ללא ספק השנה שעשיתי לפני הצבא במכינה בנגב. למרות שעברו כבר שנתיים וחצי מאז, זוהי עדיין הכי משמעותית מבחינתי. זה היה מקום מושלם ללמוד על עצמי ועל אחרים ושם גם מצאתי את המלאך שלי. כשרק הסתיימה השנה הזאת, לא באמת קלטתי מה עבר עלי. חשבתי שלא הרבה. אבל רק כמה חודשים מאוחר יותר, במסגרת החדשה - הצבא, הבנתי איך השתניתי. איך אני לא מכירה את עצמי כל כך טוב כמו פעם ואיך אני לא באמת שולטת על מי שאני. הפכתי להיות בן אדם יותר מורכב ולא היה קל ללמוד את כל הדברים על עצמי. כל פעם התקדמתי עוד צעד ועד היום אני עוד ממשיכה.

גם הכתיבה בבלוג שינתה אותי. נפתחתי יותר, סידרתי את המחשבות שלי בצורה בהירה יותר והן לא נשארו רק כמחשבות. העליתי אותן על הכתב. תוך כדי התהליך של הכתיבה לא באמת עצרתי לחשוב מה זה עושה לי. והדבר המשמח ביותר זה שהכל נשמר ככה שאני יכולה להסתכל על הכל, להיזכר ולחשוב. לחשוב על מה עניין אותי אז, איך הגבתי לדברים, איך השתניתי אפילו במהלך הכתיבה. זה ממש מרתק אותי. בגלל זה אני עושה את זה. התבוננות פנימה. כי חשוב לי להבין..

שבוע טוב,

עדי:)