כי החיים הם לא סרט מצויר

The world is changing, I feel it in the earth, I feel it in the water, I smell it in the air

לא, לא מדובר ברעידת אדמה אלא פשוט בשינוי. תמיד יש שינויים. אבל לפעמים הם טיפה יותר מורגשים מאחרים. עכשיו יש שינוי שגם אחרים מרגישים. נגמר החודש השחור. נגמר חודש ינואר. עכשיו מגיע החודש הורוד, החודש של התחלות חדשות. ואולי בעצם יותר סוג של חודש מעבר, חודש קצת כזה שעובר מהר ומכין אותי להתחלה האמיתית. לחודש מרץ שהוא חודש אמיתי של התחלות.

כל מי שאני מדברת איתו שם לב לשינוי. אם אומרים לי משהו חיובי ואם פשוט מחייכים יותר. אני יותר תקשורתית ויותר סגורה על עצמי. נגמר החודש חסר הביטחון. זהו, לא עוד. בתקווה שמעכשיו הכל ילך יותר חלק.

עכשיו נגמרו התירוצים. אני צריכה לקום ולעשות. לצאת כל יום מהבית ופשוט לעשות משהו. יאללה עדי, קדימה, תפסיקי לשבת כל היום מול המחשב ולשחק או לחילופין לראות דברים דביליים בטלוויזיה. אני מתחילה להתנתק מחוסר המעש אבל זה לא קל כי אני לא לגמרי משוכנעת שזה מה שאני רוצה. בכיף אני ככה עוד כמה חודשים (מה שכנראה יקרה).

יש לי מלא דברים שאני רוצה לעשות. כל מיני קניות גדולות וקטנות. להיפגש עם ענת בדירה שלה ולשאול על הטכניון ושאר דברים. להיפגש עם נגה בטכניון ולהתייעץ איתה. לפגוש עוד חברות ולדבר עם אנשים שלא דיברתי איתם שנים. ללכת לטייל בנחל שיח (כשיהיה יום יפה). ללכת לטייל בהרבה מקומות אחרים. לברר בקשר ללימודי פיזיקה בטכניון. (יש מוטיב חוזר של טכניון). אני רוצה אבל לא מסוגלת להביא את עצמי לכדי פעולה אמיתית.

שמתי לב שפעם הייתי כותבת פוסטים ארוכים בטירוף בלי להתאמץ בכלל. היום אני כותבת הכל נורא בקיצור, בתמציתיות. אני מצנזרת את עצמי המון או סתם לא מוצאת את המילים. זה קצת מעציב אותי. אני עדיין נהנית מהכתיבה אבל כנראה שמצאתי עוד מקומות מלבדה בשביל לפרוק את מה שעובר עלי. אולי זה דווקא אמור לשמח אותי, אני לא באמת יודעת..

הרבה  פעמים אני מוצאת את עצמי מול אנשים בלי הסבר מספק למה שעובר עלי. זה ממש מבלבל אותם ומן הסתם, גם אותי. אף פעם לא ידעתי להסביר את עצמי יותר מדי, אבל פתאום אני נמצאת עם אנשים שדורשים את זה ממני. מצד שני, גם אני דורשת מהם משהו דומה. זה חלק מטבע האדם, הרצון לסווג ולהגדיר הכל (מי כמוני יודעת). אני לא תמיד מבינה הכל על עצמי, מה מניע אותי ומהם הרגשות המעורבים. וכולם כל הזמן רוצים לדעת ואין לי תשובה. אנשים צריכים לתת יותר מרווח נשימה, יותר אמון. כי הרבה פעמים קורים דברים שאי אפשר לבטא במילים אבל עדיין כולם מבינים במה מדובר ומרגישים ביחד.

יש גם דברים גדולים שקורים לי לפעמים שאין לי הסבר אליהם אבל הם בהחלט מסקרנים. כמו למשל העובדה שאם אני חושבת על מישהו מספיק זמן, הוא כאילו יקלוט משהו מאי שם ובסוף הוא ייצור איתי קשר. זה קרה לי פעמיים החודש. אנשים שמאוד התגעגעתי אליהם אבל לא הבאתי את עצמי למצב של לדבר איתם. אבל עדיין, מאוד התגעגעתי וחשבתי עליהם מלא וכמה אני רוצה לשמוע מה עובר עליהם ומה בא לי לספר להם. והנה פתאום אני מקבלת שיחת טלפון. איזה כיף! כן ירבו. אפילו קיבלתי שיחות בשבועיים האחרונים מאנשים שלא חשבתי עליהם אז אולי זה רק צירוף מקרים. אבל גם זה מוזר כי כולם התקשרו אלי באותו טווח של זמן. כנראה משהו באנרגיות שהתחלתי לשדר לאחרונה או שאולי כל השיחות הטובות האלו הן אלו שחיזקו את רוחי. מן גלגל של אנרגיות שבו כל אחד ממלא באנרגיה את כל מי שהוא בא איתו במגע. ועכשיו, לשמחתי,  אני טעונה לגמרי. אני צריכה לקחת את האנרגיות האלו ולהגיע איתן כמה שיותר רחוק שרק אוכל. אני בטוחה שיצא מזה משהו טוב.

שיהיה חודש טוב לי ולכולם!