כי החיים הם לא סרט מצויר

יום רביעי בשבוע הוכתר לפני כמה זמן כיום הכיף שלי. מה שאומר שאני עושה דברים שעושים לי טוב. התחלתי את היום ב-11, ראיתי הרצאות בפיזיקה בתקווה להבין משהו - האמת שאני מבינה ממש טוב יחסית למלא אנשים אצלי בקבוצה אבל אני תמיד צריכה להבין ממש טוב כי זה מבאס לפתור תרגילים בלי הבנה וסתם לפי נוסחאות שבזה אני לא ממש טובה.. - אח"כ עברתי לקצת פינוקים, מקלחת ארוכה עד כמה שאפשרי בתנאי הדוד הקטנטן שלי כולל טיפול משלים לעור לאחר מכן. עשיתי קצת ספורט בחדר ואז עברתי לשחק סימס במחשב של המשחקים. בעצם, אני מנסה להעסיק את עצמי כמה שיותר כדי לא לחשוב מחשבות רעות. היום אסור! היום אני צריכה להיות שמחה ורגועה. זה די מצליח. כשהדס ודפנה חזרו מבצפר אז דיברתי איתן קצת וקצת ראינו טלוויזיה ועכשיו שבתי למחשב. פתאום חזרתי ללופ של המחשבות. אני רוצה שהוא לא יהיה אני זה כנראה מטריד אותי יותר מדי. המלאך שלי התקשר ואמר שהוא יוצא היום מוקדם בשבילי. אני ממש שמחה. אבל אז כמובן בחישוב מהיר אני מגלה שיעברו רק עוד שלוש שעות עד שבאמת נתראה. אני לא מבינה איך אפשר ככה. אתמול הוא אמר לי שזה לא לעוד הרבה זמן ושאם שרדתי שלוש שנים אז אני יכולה לשרוד עוד כמה חודשים. רק עוד כמה חודשים.. ומה אז? המרחק לא יתקצר, אולי דווקא ייתארך. אי הוודאות זה דבר נוראי.

וככה המחשבות ממשיכות ומחלחלות אצלי מלא לבטים ואני כרגיל לא מסוגלת להחליט. כבר הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות הזאת שאף פעם לא מחליטה. אבל אני לא יודעת אם זה הכי טוב. תמיד יש מלכוד. כי תמיד יש את הפעמים שנורא חשוב לי ואז אני בבעיה. אבל לבנתיים זה במילא לא יקרה כי אנשים לא מקבלים את הרצון הקטן שלי. ולכן אני לא פטורה מכל הלבטים.

אתמול לא ידעתי מה אני הולכת לעשות היום. הציעו לי ללכת ולעשות בייביסיטר על ילדות ממש חמודות שאני ממש אוהבת ואפילו מתגעגעת אליהן. אבל ימי רביעי הם הימים שבהם אני נוסעת למלאך שלי. יש כסף ומוניטין לשמור עליו מצד אחד וחבר לשמור עליו מצד שני. התייעצתי איתו והוא כמו פולני טוב לא אמר שום דבר מועיל אבל סיים את השיחה בזה שהוא נורא מתגעגע. הבנתי שגם אני אז בסוף החלטתי לבוא אליו. זה לא קל לעשות החלטות אבל אם אני חייבת אז אני עושה אותן. אחרי השיחה ממש התעצבנתי עליו וכבר רשמתי הודעה שאני אבוא לבייביסיטר מחר אבל לא שלחתי אותה ואז אחרי כמה דקות קיבלתי החלטה ומחקתי את ההודעה.

אני לא יודעת עדיין מה לעשות בסופ"ש. יש כל מיני אפשרויות וכל מיני רצונות מתנגשים. תמיד אפשר לבלות עם חברים ויש לי אוטו לכל אורך הסופ"ש כי אמא שלי חוזרת מחו"ל רק ביום שבת. קראתי שיש מטר מטאורים ביום שישי בלילה ואני גם אשמח לראות אותו וכמובן שיש את המשחק הראשון של הפיינל פור שיוצא בשישי בערב. יש גם משפחה שאני אשמח להקדיש להם קצת זמן. כרגיל יוצא שאני לא רואה את ענת אם אני לא נמצת בסופ"ש בבית. המלאך שלי כרגיל יבוא אלי וזה בטוח לא יעשה את החיים קלים יותר. עוד רצונות שרק מתנגשים, עוד ריבים שטותיים, עוד חוסר מצברוח. עדיין לא מצאתי את הנוסחא לאיך גורמים לזה שהכל יסתדר וכולם יהיו מרוצים. בטוח חייבים לוותר על משהו אבל אני לא יודעת על מה. קשה לי להחליט.

אולי בעצם אני צריכה להיות זאת שאף פעם לא שבעה, זאת שאף פעם לא מרוצה, הזאת המפונקת. כי נראה לי שאני די כזאת. נורא קשה לרצות אותי בזמן האחרון, אני תמיד רוצה עוד. רוצה שיהיה הכי מושלם שיש ולא מתפשרת על פחות. זה בהחלט לא עושה את החיים קלים וזה די מסרבל אותי ואת כל המערכות יחסים שלי עם אנשים. אני אוהבת אותם, באמת. אבל בסוף משהו אחד לא יוצא כמו שצריך והכל מתמוטט. משהו בי מונע ממני להבין שזה לא בסדר לרצות לאכול את העוגה אבל שתישאר יפה כמו מקודם. החיים הם לא באמת נקיים וטהורים. אם נכנסים לתוכם חייבים קצת להתלכלך ולא תמיד אני רוצה.

גם יום הזיכרון ויום העצמאות מתקרבים בצעדי ענק ואין לי מושג מה אני אעשה. בערב יום הזיכרון יש עוד משחק כדורסל לראות (בתקווה) אבל גם יש טקס שאני הולכת אליו כל שנה בשכונה שלי. ועוד אולי יהיה לי שיעור פיזיקה באותו יום. ביום הזיכרון יש את הטקס של הבצפר שלי שאני הולכת אליו כל שנה מאז שסיימתי. ואז אני גם רוצה ללכת לקבר של אביגיל. אז קצת בית ומשפחה או אולי חברים (נגה נשארת בחיפה) או מלאכים. ואז יום העצמאות. יש מלא הופעות במלא מקומות ואני רוצה את כולן. יש זיקוקים שחובה לראות ויש הופעות של הדג נחש ושירי מימון ומשינה. הבעיה היא שהן לא באותם מקומות וחלק מהדברים מתנגשים. יש גם את השאלה של עם מי להיות. יותר מדי אנשים שגם בטח להם יש רצונות וכו'. מעצבן.

בקרוב תהיה פרידה. אני לא כל כך אוהבת את הרעיון ואני אף פעם לא הייתי חזקה בפרידות. מה אומרים, איך מגיבים. תמיד יש כל כך הרבה מה להגיד ואף פעם לא מצליחים לבטא את הכל. שונאת את זה. אין לי מושג עד כמה אני צריכה לחשוף מעצמי. עד כמה לגלות על מה שאני מרגישה. עד כמה לכעוס ועד כמה לשמוח. אני יודעת שזה רק זמני אבל זה מרגיש לי יותר מדי. עד שכבר הרגשתי טוב ונכון כל כך. זה ממש לא הוגן. איך שאני מכירה את עצמי זה פשוט יעבור ויחזור וזה יקרה עוד כמה פעמים. כי ככה זה הקשר הזה, הוא תמיד בא בגלים. ותמיד עושה לי טוב.

ההתלבטות היותר רחוקה קשורה לקיץ. ולחופש. בעצם נכון לעכשיו אם אני אקח את הקורס השני בפיזיקה -עדיין לא החלטתי אם בוקר או ערב- אז יהיה לי רק את חודש יולי פנוי (יומולדת!) המלאך שלי יהיה גם בחפש"ש וחשבנו אולי לנסוע לאנשהו. הבעיה היא שקצת יקר בקיץ. אני גרועה בלארגן. האופציה השניה היא לדחות לאזור החגים, אחרי הקורס שלי. אבל אז כל המשפחה רוצים לנסוע לחו"ל. בכלל לא החלטתי אם אני רוצה להצטרף. אחרי החופשה שרק הייתה שלא הייתה הכי לטעמי די חשבתי שאני בטוח לא אסע איתם אבל עכשיו אני מתלבטת. יותר מדי אפשרויות. איך מרכיבים את הפאזל הזה לעזאזל. איך מוצאים לכל חלק את המקום הנכון?

זה מערער ביותר כל המחשבות האלה. אני רוצה להיות איתנה יותר אבל זה ממש קשה. מיאו..

הנה ברוש, לבדו 
מול אש ומים. 
הנה ברוש, לבדו 
עד השמיים. 
ברוש, לבדו איתן. 
לו רק ניתן ואלמד 
את דרכו של עץ אחד.