כי החיים הם לא סרט מצויר

-"לפעמים אני חש שאתה החבר הטוב ביותר שיש לי, ולפעמים אני מרגיש שאתה הגרוע באויבי". -"כמה מוזר. כך אני חש לגביך". (עימות המלכים/ ג'ורג' מרטין)

או בגרסא שלי, לפעמים אני מרגישה שאתה המאהב המושלם, ולפעמים אתה הפרצוף האחרון שאני רוצה לראות..

אז מה עושים? ממשיכים, מנסים, משתדלים, מקשיבים, מבינים, רבים, משלימים P: נשארים מתוסכלים. אבל בסופו של דבר, בשורה התחתונה, כל פעם שאני אומרת לעצמי שזהו, זה כבר לא יקרה, אני אמשוך את זה עוד קצת עד שכבר יימאס ואז זה יהיה יותר קל. זה שקר, זה לא יותר קל. אהבה זה אף פעם לא קל. עושים שיחות, מנסים להבין, מנסים לשנות ועדיין, אני לא מוצאת את עצמינו כמו פעם. אין תשוקה כמו פעם. אין ויתור. אין הרמוניה.

הסופ"ש הזה היה ממש מושלם. ממש היה קשה להיפרד. היה ערב שקט ומלא חמידות. יצאנו בערב והיה נחמד, צחקנו מלא ונוצרו מלא תוכניות. חזרנו הביתה שמחים ואפילו טרחנו לקום מוקדם. ארוחת בוקר מפנקת של פנקייקים (!) ומשפחה ואז גם ארוחת צהריים עם המשפחה המורחבת הכבר לא כל כך קטנה - 9 אנשים זה ממש מכובד. אחר כך עוד משפחה והמון פרקים של האנטומיה של גריי כי ממש קשה למצוא זמן שלכולם יש זמן עם הבגרויות של הדס ואמא שהייתה מלא זמן בחו"ל. גרם לי לחשוב ועשה לי מצב רוח מעולה. באמצע הוא הלך והיה לי ממש עצוב. פתאום הבנתי אותו אחרי הרבה מאוד זמן. עדיין חייל עם שביזות יום א'. זה לא קל לו. אני פשוט כבר כל כך לא שם. שכחתי. אולי אני לא בסדר אבל זה עדיין מציק. למה זה לא נגמר עדיין, עד מתי?

כבר תקופה ארוכה שזה ככה. לא בדיוק נכון אלא ליד. אני כבר לא זוכרת איך זה אמור להיות. אולי היום זה היה נכון. אני כבר לא יודעת. זה נורא מבלבל כל הקטע הזה של הרגשות. אני מרגישה נכון איתו אבל נראה לי שהוא מתאמץ יותר מדי. מקשיב לכל מה שאני אומרת ומיישם. מלאך. אני לא עושה את זה יותר מדי. אני לא מתאמצת מספיק בשבילו. אני לא מרגישה צורך. בנתיים זה עובד אבל נראה לי שזה לא יחזיק מעמד ככה לאורך זמן. אני צריכה להבין עם עצמי כמה דברים. אני צריכה למצוא את הפיתרון עם עצמי. אני צריכה להחליט מה אני רוצה באמת, האם אני רוצה ריגושים או יציבות. זהו, שאני רוצה את שניהם אבל עם היציבות שיש לי כרגע אין יותר מדי ריגושים ואני לא מרשה לעצמי לחפש יותר מדי ריגושים כל עוד אני בקשר יציב. אני מרגישה רע שאני אפילו חושבת על זה וזה הופך את הכל ליותר גרוע.

ואחרי יום מושלם כזה כל הקלפים נטרפים מחדש. כל המחשבות מתחילות מהתחלה. בסופו של דבר אני אתן לזמן לעשות את שלו אבל בנתיים אני חיה במן הרגשה של פספוס. הרגשה של לא הכל מושלם. אני חייבת להפסיק להיות נסיכה ולהשלים עם העובדה שלא הכל ורוד. למרות שהוא רוצה שאני אהיה הנסיכה שלו ואני משתפת פעולה. למרות שאני יודעת שאסור.

אני פשוט רוצה לסיים במחשבה שהיום היה יום ממש טוב ושאני לא צריכה לצפות ליותר. אולי פשוט היו לי הרבה החמצות לאחרונה וזה קצת מעציב אותי ואז זה בכלל לא קשור אליו ואולי בעצם רק קצת. אני מקווה שעוד מעט כל ההרגשה של ההחמצות תיעלם ואז אני אוכל להירגע ופשוט ליהנות מהחיים.

שיהיה שבוע רגוע, עדי:)