כי החיים הם לא סרט מצויר

אני אוהבת לקבל מחמאות. מי לא אוהב בעצם? והכי אני אוהבת זה את המחמאות שבכלל לא אומרים. המלאך שלי מרעיף עלי מחמאות כל היום. אני הכי יפה והכי מושלמת והכי נסיכה ועם הגוף הכי יפה ועם עיניים מדהימות והכי קטנה וחמודה ומתוקה ונפלאה ואדירה ו.. באמת שאפשר להשתגע. גם לא נעים להגיד שיפסיק כי זה כן נחמד לשמוע את זה כל היום וזה עוזר המון להרגשה אבל לפעמים זה פשוט מפספס את המטרה. כמו שלא חוזרים על בדיחה יותר מפעמיים (גם משהו שהוא עדיין לא הצליח להפנים), ככה גם לא אומרים מחמאה אלא אם ממש מגיע שהיא תיאמר - אירוע, מעשה או מראה מיוחדים. ואז אם באמת השקעתי במשהו, אני יותר מאשמח לקבל את המחמאה שמגיעה לי ומאוד אתאכזב אם היא תבושש לבוא.

אבל המחמאות שבאמת עושות לי את זה, הן המחמאות שבכלל לא נאמרות או שנאמרות בעקיפין. לאחרונה אני מקבלת הרבה מהן מהרבה מאוד אנשים. זה ממש כיף. יש את המחמאות הפשוטות שהן פשוט הכרה בקיומי. אנשים ששואלים לשלומי, אנשים שמתעניינים ומקשיבים ובאמת אכפת להם מה קורה בחיים שלי. זה כיף לדעת שלמישהו אכפת, זה הופך את העולם למקום פחות בודד.

סוג נוסף זה האנשים שממש דואגים לי. אנשים שרוצים שיהיה לי טוב. מישהו ששמע שכרגע אין לי יותר מדי תעסוקה בחיים כל הזמן ניסה לדאוג לי, לערב אותי בחיים שלו, להוציא אותי מהבית ולפתח לי תחומי עניין חדשים ואני חייבת לציין שגם ממכרים. אין הרגשה יותר טובה מזאת. מישהו מקדיש הרבה זמן מהזמן היקר שלו בשביל לדאוג לי.

יש את המחמאות שפשוט גורמות לי להרגיש יותר חשובה, האלה שעוזרות לאגו. אם מישהו בוחר בי מכולם בשביל לשבת לידו בשיעור כמו שקרה אתמול זה די מחמיא. אם מישהו מתחלק איתי במשהו ששייך לו. אם מישהו מרגיש איתי ממש בנוח לדבר על שטויות. אם מישהו חושב שאני בן אדם מעניין ושווה להקשיב לי. אם מישהו חושב שאני יעילה ומבקש ממני עזרה. אם מישהו מתחיל איתי ברחוב.

יש את המחמאות שנאמרות במבטים. מבטים רבי משמעות כאלה שמסתכלים אחד לשני בעיניים, אפילו לשניה, ואז מבינים. מבינים הכל. מבינים כמה אכפת וכמה אני חשובה למי שמסתכל עלי. אני מסתכלת בחזרה עם העיניים שלי ומנסה לומר את אותו דבר בלי מילים. רק מבט. אם המבט ברור מדי נוצר גם חיוך שהמטרה שלו היא קצת לשחרר את כל המתח של המבט הסמוי ולהעלות את הכל על פני השטח.

והכי אני אוהבת זה את החמאות שגם מביעות רגש בתוכן. רגש שאני יודעת שהוא אמיתי. זה כיף להרגיש אהובה. זה כיף לדעת שיש אנשים שרואים אותי ואני גורמת להם להרגיש משהו, שהמראה שלי משמח אותם. לפעמים זה מתבטא בחיוך ענקי שנפרש על הפנים במיוחד כשמדובר במשפחה או באנשים שהם כמו משפחה. ויש פעמים יותר מיוחדות שקצת יותר קשה לזהות. מפגש או שיחה אקראית עם מישהו שהופכים לכמה שעות טובות של בילוי משותף וספונטני. ספונטני זה הכי אמיתי. חיבוק שנמשך שניה אחת יותר ממה שאמור היה, חיבוק נכון, חיבוק דוב כזה שממש מרגישים קרובים ובגלל הפרשי הגובה אני יכולה ממש לשמוע את דפיקות הלב. והשיא שהיה לאחרונה היה לשמוע את השיר צליל מכוון די בשקט (רק אני זמזמתי קצת כדי להפיג את המתח) ואז בזמן הבית השלישי שמישהו יגיד לי שהשיר הזה מדבר עלי. זה פשוט מילא אותי באושר שאין לתאר. איזה כיף זה מחמאות!

בואי הנה, בואי לכאן 
אני שולח לך צליל מכוון 
אחרי שנים של חוסר וודאות 
בואי הנה אל המילים 
אל הקצב, אל הצלילים 
מספיק חלום, הפכי למציאות 

כשעץ בגן מלבלב 
זה לא כואב להתאהב 
לכן, עומד ומנגן 

בואי הנה, בואי איתי 
כל כך פשוט להיות מעשי 
נצא ביחד, בטח נהנה 
שוברת לבבות קטנה 
אני שבור ללא תקנה 
וזו סיבה מספיק טובה 
אז בואי... 

כשעץ בגן מלבלב 
זה לא כואב להתאהב 
לכן, עומד ומנגן 

בואי הנה, בואי לכאן 
אני שולח לך צליל מכוון 
אחרי שנים של חוסר וודאות 
שוברת לבבות קטנה 
אני שבור ללא תקנה 
וזו סיבה מספיק טובה 
אז בואי, כן...