כי החיים הם לא סרט מצויר

הי עדי! מה קורה? מה את עושה פה? קפצת לבקר, כמה טוב לראות אותך. מה קורה איתך? איך הולך ולמה באת לפה פתאום?

למה באתי?! כי הייתי צריכה. כי זה המקום שאליו אני בורחת תמיד כשקשה, כשאין אף אחד שיקשיב. ועכשיו זה ככה. אין אף אחד. לא לתמיד אבל עכשיו. הוא נסע. הלך לו לטייל ולא יחזור עוד הרבה זמן. המלאך שלי שבלי לשים לב כל כך נקשרתי אליו עד כדי שגעון. אני מרגישה כאילו כפו עלי עכשיו גמילה ממשהו כל כך בסיסי כמו אוויר. אני משתגעת לאט לאט. כל יום מחדש אני אוגרת המון כוח רק כדי להמשיך עד הסוף ולהירדם לקראת היום הבא. אני בוכה המון ועדיין כשאני מדברת איתו אני צריכה לשמור על שמחת חיים כל כך מזוייפת כדי שיהיה לו טוב. כי זה הכי חשוב כרגע. זה הזמן שלו. החלום שלו (וגם קצת שלי).

כבר שבועיים לתחילת הסמסטר ואני עדיין בשלי. לא מסוגלת לכלום. לא מצליחה להביא את עצמי לעשום משהו פרודקטיבי. כלום. אני אבודה בלעדיו. רק יושבת, רואה סדרות במחשב, משחקת קצת, משפחה וזהו. יש לימודים והם מעניינים אבל לא מספיק. אין לי כוח. אני רוצה להיות שם איתו. אפילו רק לכמה שעות. לראות אותו. לחבק אותו. להרגיש בטוחה ולהפסיק לבכות. נמאס לי להיות אמיצה כל כך כל הזמן. אני לא אצליח להחזיק ככה עוד הרבה. הוא האומץ שלי והוא הלך. 

ידעתי שיהיה קשה אבל לא ידעתי כמה. בחודש שלפני ניסיתי לגרום לזה לעבוד איכשהו בראש לי. הכחשתי הרבה, רבתי איתו לא מעט, אהבתי המון, ואפילו חשבתי על פרידה כדי שאני אוכל ליצור חוויות משלי בזמן שהוא חווה את הטיול הגדול. ואז הזמן עבר והוא נסע. ואני נשארתי בכלום שלי. בריקנות הנוראית הזאת. 

ואין אף אחד. כל מי שיכול להיות שם, לא יכול להיות שם באמת. אף פעם לא. סתם תחליף זול. אף אחד גם לא יבין. אין אף אחד שיכול לדעת מה אני מרגישה. זה מצב הזוי. במיוחד אחרי שבשנה האחרונה התקרבנו המון. דיברנו כל יום ה-מ-ו-ן. אין לזה תחליף. לחבר הכי טוב. למאהב במושלם. לנשמה התואמת. ובאמת שאף אחד לא מבין. ניסיתי להסביר, ניסיתי לספר מה אני מרגישה אבל לאף אחד לא באמת אכפת. לא ציפיתי למשהו מיוחד אבל זה המצב ועדיין קשה להשלים איתו. קשה להתמודד.

אני יודעת שאני מתבכיינת אבל מה אפשר לעשות. הקרקע הבטוחה שלי להתבכיינות הלכה לה. ועכשיו בנוסף להכל גם אין תשובה. רק אני וההד. ואז שקט. ורק שיר אחד מתנגן Leaving On A Jet Plane. השיר שהוא שלח לי לפני שהוא נסע. מתנגן בלופים. כל יום, כל היום. לפחות אני כבר לא בוכה כשאני שומעת אותו ואני כבר כמעט יודעת אותו בעל פה. חוץ מהשיר יש בחדר שלי את הבלון. הבלון שהוא נתן לי בוולנטיין. כבר לפני יותר מחודש והוא עדיין בחדר שלי מרחף על התקרה. רוב באוויר שהיא בתוכו כבר יצא ועדיין נשאר לי לב אדום קטן ומצומק מרחף לו מעל המיטה שלי מחכה. קיבלתי גם מפה. אפילו ממוסגרת והכל וגם כמה סיכות. כל פעם שאנחנו מדברים אני שמה סיכה ועוקבת אחריו לאן שהוא הולך. כשאנחנו מדברים אני בוהה במפה ומנסה לדמיין מה עובר עליו ואם הוא נהנה. אני מאוד מקווה שכן. כרגיל הוא לא אומר יותר מדי וזה כנראה דבר טוב. אני מקווה.

פשוט אין תחליף. אין תחליף לכל השיחות שלנו, הצחוקים, החיוכים. אני מנסה לחשוב אם יש מישהו שיוכל לעזור לי וזה רק מעציב אותי כי אני מבינה שאני לבד. יש אנשים מסוימים שאני יודעת שלרוב אני יכולה לפנות אליהם עם כל בעיה אבל אני גם יודעת שאני ארצה את הקרבה שלהם אולי יותר מדי וזה לא כדאי. אני משתדלת לא להרחיק את עצמי מהם לגמרי אבל אין ספק שאני צריכה לשמור על מרחק מסוים וזה קשה ולבד. ויש את אלו שהם יכולים להיות שם ולתמוך לפעמים אבל הם פשוט לא ממש קרובים. הם אלו שחברים רק כשטוב ובשביל החברות איתם אני צריכה שיהיה לי טוב - בעיה.

אני רוצה לצאת מזה ולא כל כך מצליחה. אני יודעת שזה זמני והכל ועדיין אני לא מצליחה לגרום לעצמי לקום ולחיות כרגיל כי זה לא הכרגיל שלי ואני לא רוצה שזה יהפוך להיות הכרגיל שלי. אני לא רוצה שדברים ישתנו ובכל זאת הם משתנים כל הזמן לרוב בכלל בלי התחשבות ברצונות שלי. חשבתי שאני כבר אהיה רגילה ועדיין, כל פעם מחדש אני מקבלת את השוק וצריכה להקים את עצמי מחדש על הרגליים והפעם גם אין לי שום תמיכה. אני ממש מרגישה שחלק ממני חסר. וכרגע, בנוסף לכל הדברים החסרים הברורים גם חסרה לי תשובה, חסר לי הסבר או עצה על איך להמשיך מכאן, על איך להתמודד ולקום על הרגליים. איך לדאוג לעצמי ולוודא שהחיים שלי ימשיכו ולא יידרדרו למקום שאני אצטער עליו אחר כך.

כרגע אני גוררת יום אחרי יום ומקווה שאיכשהו יהיה בסדר..

 Leaving On A Jet Plane