כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
מכתב פרידה קצר (או בעצם קצרה)
עוד כמה שעות אני אהיה לי באוטובוס, בדרכי לאילת. אז לפני שאני נוסעת, רציתי להיפרד מהבלוג ומכולם ולהודיע רשמית שאני אתגעגע.
למרות שהנסיעה לאילת היא קצרה ביותר, אני מתעדת לה שיא מרכזי לחופש הזה. אני מאוד מקווה שזה מאמת יהיה כך ושכל החוויות שלי יהיו רק חיוביות. אז כל מה שרציתי לעשות זה בעצם להבטיח לעצמי כמה דברים לפני שאני נוסעת:
1. לקחת הכול בקלות .
2. לא לקחת קשה מדי כל מה שקורה.
3. לעשות כמה שיותר כיף!
4. ליהנות נטו.
5. לא להיות רגישה מדי.
6. להתנסות בכמה שיותר דברים חדשים (פעמים ראשונות).
7. לא לשכוח את מי שאני משאירה מאחור,
8. אבל גם לא לחשוב על כל מיני אנשים יותר מדי.
9. ובכלליות לא לחשוב יותר מדי.
10. והכי חשוב להיות עצמי!
נראה לי שזה הכול, מן עשרת הדברות שלי לנסיעה לאילת אז שיהיה בהצלחה וכשאני אחזור אני אוכל גם לספר חוויות...
טוב, אז נמשיך, בעקבות מנהגי המגונה לחשיבה מוגזמת הגעתי לכמה השגות ביממה האחרונה (שדרך אגב הייתה עמוסה במיוחד) ואני אכתוב אותן כאן:
כבר עבר שבוע מאז הפוסט המוזר שלי, אבל אני עדיין זוכרת אותו בעל פה. כן, עדיין לא שכחתי. רק ההרגשה של המתח שהרגשתי ביומיים הראשונים התמוגגה לה לאטה והרגשתי אותה שוב רק היום ובעקבות משהו שונה לגמרי (מבחן התיאוריה - בהמשך). בכל רגע שאני לבד עם עצמי, אני נזכרת. ומצד אחד זה טוב שיש לי זיכרון כזה חזק שהוא לא טראומטי. אבל מצד שני, אני לא בטוחה עד כמה אני אצליח להחזיק מעמד עם כל זה. ואז אני חושבת לעצמי, שאני שיש לי רק זיכרון אחד ואני בקושי מתמודדת איתו, אז מה עם אילו שיש להם זיכרון ארוך יותר, מתמשך יותר. זה בטח גם קשה הרבה יותר. אבל מי אני שאגיד?
אולי מה שהכי מטריד אותי, זה אי היכולת שלי לפרוק מעלי את כל מה שעובר עלי בזמן האחרון. האמת שתמיד יש לי בעיה כזאת, אני תמיד שומרת הכול בפנים עד שיום אחד אני לא יכולה יותר ופשוט מתפרצת וזה בדרך כלל קורה בצורה של בכי, אני פשוט בוכה עד שהכול יוצא ואני עוד פעם משתחררת מכול הצרות, עד לפעם הבאה. ועכשיו, אני כבר לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתפרצתי (סימן להתפרצות שמתקרבת - ממש כמו הר געש), ואני יודעת שאני מאוד רוצה ושיש לי כל כך הרבה לפרוק מעלי אבל זה פשוט לא יוצא. לפני שבוע הבטחתי לעצמי ברגע מסוים שאני לא אבכה בגלל זה ומאז אני כל הזמן מנסה לבכות וזה אף פעם לא מצליח לי. אולי זה כי הייתי גם נורא מאושרת בשבוע האחרון אז היו לי יותר מדי רגשות מנוגדים. ואלי זה כי קרו לי כל כך הרבה דברים השבוע, כך שעדיין לא הספקתי לעכל באמת את מה שקרה. האמת שאין לי מושג אבל תקוותי הגדולה היא שאני לא אתפרץ באילת, למרות שאני נוטה להתפרץ בעיקר במצבי לחץ ומשבר ככה שאני מקווה שלא יהיו כאלה גם כן.
היום היה כאמור יום עמוס במיוחד. התחלתי את הבוקר בשעה שמונה כשהתקשרתי לרופא שלי לקבוע אצלו תור. אח"כ התרחצתי ובתשע בבוקר הלכתי לבית בירם על מנת לקחת את הטופס הרפואי לפולין שאיבדתי בחוכמתי הרבה. בבית בירם יש בימינו את קייטנת 2000 והיו שם הרבה ילדים ושוב פעם נזכרתי למה אף פעם לא ניסיתי להתקבל לעבוד בקייטנה. אחרי פגישה קצרה עם חנה המזכירה יצאתי מבית בירם ובידי הטופס של האישור הרפואי והתחלתי ללכת לכיוון ביתו של הרופא שלי (ד"ר מאיר זקס) שגר ברחוב מאפ"ו. בדרך עברתי בצומת חורב שהייתה בכאוס נוראי בעקבות הפסקה של פעילות הרמזורים שנגרמה כנראה בגלל העבודות שעושים שם בכביש, ככה שלא יכולתי לעבור במעבר החצייה באופן מסודר ו"נאלצתי" לעבור במעבר בתת קרקעי. אחרי שהרופא שלי חתם על הטופס לפולין ועל הטופס של רשות הרישוי, חזרתי לחורב ושם חיכיתי לאוטובוס שייקח אותי לתחנה המרכזית של המפרץ. בסוף עליתי על 125 וכשהגעתי למרכזית החלפתי אוטובוס ל-61 שמגיע לאחת הקריות ובדרך גם עוצר ליד המשרד של רשות הרישוי. הנהג של האוטובוס היה נחמד והסביר איך להגיע לשם מהתחנה ואז באמת בלי יותר מדי סיבוכים מיותרים מצאתי את המשרד וצעדתי לעברו במרץ. השומר ראה שאני מחייכת (כנראה מרוב לחץ) ואמר שאני בטוח אעבור. אז ישבתי לי שם עד שקראו לי לגשת והגשתי את הטופס שמילאתי מבעוד מועד יחד עם הקבלה על כך ששילמתי את האגרה בדואר ונכנסתי לחדר של הבחינות עם הלוח הענק ביותר של תמרורים שיכולתי לדמיין. עברתי על כל המבחן פעם ראשונה ועניתי על השאלות שהייתי בטוחה לגביהן ואז אחרי הסריקה הזאת נשארתי רק עם 10 (מתוך 30) שאלות שאני צריכה להפעיל באמת את המוח בשבילן. אחרי מעבר מדוקדק יותר על השאלות, נפתרו עוד 5 ואחרי שימוש קטלני בשיטת האלימינציה על שאר השאלות, סיימתי והגשתי. ואז עוד פעם לחכות והמתח כבר גובר ובסוף קוראים לי שוב והנה הטופס מולי ואני רואה את התמונה שלי, כן זה באמת אני, ואז אני מבחינה בחשש רב בחותמת כחולה שכתובתה "עבר". תודה למי שלא יהיה, אבל תודה על כך שעברתי ואני לא אצטרך לכתת שוב את רגלי לעבר המשרד הזה שנמצא האמצע שום מקום. ואז חוזרים חזרה הביתה. ובדרך היו כמה דברים שלא פוגשים כל יום: בעוד אני נוסעת לי באוטובוס 123 חזרה לחורב אני מבחינה שאנחנו עוברים מעל פסי רכבת ואני נזכרת שבאמת לא היו שאלות שקשורות למעבר פסי רכבת בתיאוריה ואני עוד פעם מחייכת ואז אני רואה על פסי הרכבת כלב, כלב יפה והוא נראה גזעי והוא שוכב שם, דרוס. אני בשוק טוטאלי. אני ממשיכה לנסוע והאוטובוס עובר ליד רחוב ששמו "אני מאמין" ואני משועשעת מאוד (עוד פעם ניגוד רגשות). ליד מרכז זיו ברחוב הגליל אני רואה על אחד הבתים שלט שכתוב עליו "מרכז להיפנוזה בשינה" וזה השיא של הנסיעה שלי. שעה אחרי שאני חוזרת הביתה, גם אבא שלי בא ונותן לי כסף (1000 ₪!) כדי שיהיה לי לאילת. ואז אימא שלי חוזרת ואומרת לי שיש הופעה של הדס ודפנה בהתעמלות אומנותית, ומה כבר יש לי לעשות, אז הלכתי איתה. ההופעה באמת הייתה יפה והיא הייתה של שני מרכזים קהילתיים האחד הוא המרכז של בצפר נופים והשני הוא מרכז אלון (או משהו כזה). האחיות שלי הן כמובן מנופים. אבל מה שהיה הכי מרגיז שכל פעם שהבנות מנופים עשו תרגיל ממש מרשים, באו אח"כ הבנות מהמרכז השני ועשו משהו אפילו יותר מרשים. וכמובן שחייב להיות גם משהו מצחיק ובאמת היה, באמצע ההופעה אחת האותיות של המילה 'התעמלות' (היה כתוב על המסך התעמלות אומנותית - ממש כמו בטקסים) נפלה ומה שהתקבל היה 'התעלות אומנותית' אח"כ החזירו אותה ונפלה אות אחרת ומה שהתקבל הפעם היה 'התמל(א)ות אומנותית' וזה מה שבעיקר שעשע אותי במהלך ההופעה (וכמובן גם כל הפאשלות). ואם כבר התעלות - אני התעליתי על עצמי היום במשחק סוליטייר עכביש בכך ששברתי את השיא שלי וסיימתי משחק ב-94 מהלכים בלבד (הקודם היה 97) והצלחתי לעשות רצף של 22 ניצחונות (מקודם היה 16) עד שנמאס לי. בקיצור היום היה לי יום טוב למדי ובתקווה שזה גם ימשיך להיות ככה במשך השבוע עד היומולדת שלי (כולל) שאז אני חוזרת מאילת.
טוב, כתבתי מלא ואני עוד צריכה לסיים לארוז אז לילה טוב
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
