כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
ועכשיו לאירועי היום...
עוד יום עבר וכבר הגיע סוף השבוע - שבוע שלם שלא נפגשתי עם אף אחד ובקושי יצאתי מהבית לנסיעות שלא מחוץ לעיר. בקיצור, שבוע קשה עבר על כוחותינו כאן בצפון
אחרי שחזרנו ביום רביעי מהמרכז שמענו על האקשן הרב שהתחולל בהעדרנו עם כל האזעקות שנשמעו באותו יום ושמחנו שבדיוק ביום הזה נסענו וכבר התכוננו ליום נוסף כזה שאותו ניאלץ להעביר בבית כי אבא בדיוק חזר מחו"ל. אבל להפתעתנו היום למחרת, כלומר יום חמישי, היה שקט למדי. אמנם הייתה לנו השקמה מוקדמת ב-5:30 בבוקר ועוד הקפצה אחת בסביבות הצהריים, אבל בשני המקרים לא היו נפילות וחוץ מזה היה שקט ביותר. כבר הודיעו שהרבה בתי קפה נפתחים ומלא חיפאים מסתובבים להם ברחובות וגם אני מאוד רציתי לצאת החוצה אבל איכשהו לא יצא לי בגלל כל מיני סיבות ואולי גם קצת חשש מצידי.
היום הוחלט שאנחנו עוד פעם נוסעים מחוץ לעיר ואכן בשעה 11:00 (פלוס-מינוס) כולנו היינו מוכנים ויצאנו לדרך. הפעם נסענו לנו בהרכב מלא של אנשים שכלל את הורי ואת כל אחיותיי, אותי, את סבתא שלי ואת נועם-חבר של ענת ובסך הכל היינו שמונה. בגלל שהיה צריך למצוא בילוי שיתאים לכל הגילאים, הבילוי שנבחר היה ללכת לראות סרט - גם במקום ממוזג וגם נסענו לסינמה סיטי שיש שם 21 אולמות ככה שבטוח יימצא סרט מתאים. אחרי דיונים קצרים הסרט הנבחר היה 'כיפה אדומה - הסיפור האמיתי' שהיה חביב מינוס וגם היה קצר באופן מפתיע, בקיצור - לא משהו. כשיצאנו מהקולנוע התבשרנו שעוד פעם היו נפילות על חיפה ועוד פעם טפחנו לעצמנו על הכתף שבחרנו ביום הזה לבלות בו מחוץ לחיפה. אח"כ נסענו לחקור את המסעדות בהרצלייה פיתוח שאחרי ששלשום אכלנו ב'מקס ברנר' המשכנו את המחקר במסעדת 'זוזוברה' (אוכל אסייתי) שנמצאת רחוב ליד והיה שם מאוד טעים. בסביבות השעה 4 יצאנו מהמסעדה (מסתבר שאנחנו אוכלים ממש לאט) ובשביל לא לחזור לחיפה ממש מוקדם החלטנו לקנח את הבילוי בבאולינג ברמת גן (כמה שכל הערים האלה קרובות שם במרכז). אני שיחקתי עם ענת ונועם ושיחקנו בלי גדרות של ילדים קטנים ובכל זאת הצלחתי להגיע לתוצאה המכובדת של 87 ואז במשחק השני התעליתי על עצמי ועשיתי שלושה סטרייקים (הכי הרבה שעשיתי בחיים שלי) והגעתי בכל זאת לתוצאה המדהימה של 87, זה עדיין לא ברור איך ואני בטוחה שהמחשב שם לא יודע לחשב אבל בכל זאת היה ממש כיף. בדרך חזרה ספרתי 5 מסוקים בדרכם חזרה לדרום וצפיתי איך התנועה בכביש מידלדלת לאיטה ככל שמתקרבים לחיפה ובסופו של דבר חזרנו הביתה והנה אני כאן בריאה ושלמה אבל עדיין משתגעת משעמום ומעודף משפחה.
אבל לפחות הגעתי למסקנה אחת חשובה (כאילו שלא ידעתי את זה קודם) והיא שאני צריכה חבר. ראיתי את ענת ונועם היום ופשוט קינאתי שהיה להם אחד את השני ושיש מישהו שדואג לך ובמיוחד בימים האלה, ולא מישהו כמו ההורים שחושב על כל הילדים אלא מישהו שחושב רק עליך וזה פשוט כיף שיש מישהו כזה. וגם עוד מסקנה קטנה והיא שאם המלחמה הזאת לא תסתיים בקרוב אני פשוט אשתגע ורק קצת לפני זה אני אכסוס את כל הציפורניים שלי שאני עובדת עליהן כבר קרוב לחודש :(
אז עכשיו אני אפרד וכנראה אעדכן בקרוב כי אין לי באמת שום דבר אחר לעשות בימים האלה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
