כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
כותרת
כבר כמה ימים שלא באמת קורה כלום. הפעמים היחידות שבהן אני יוצאת מהבית הן בשביל לזרוק את הזבל או לבדוק אם יש דואר (אחרי שכמה ימים לא הביאו כי גם הדואר החליט לקרוס) למקרה הקלוש שאני אקבל זימון כלשהו לצבא. ופעם אחת כשממש התפרעתי הלכתי עם ההורים שלי לקניות במרכז חורב ואפילו הייתה אזעקה כשהיינו שם אבל בגלל שהיינו מתחת לשבע קומות בערך וגם בגלל שלא באמת שמענו את האזעקה אז אפילו לא היה אקשן של לרוץ למקלט. מידי פעם אני מדברת עם מישהו אבל זה יוצא די מבאס כי גם ככה אין באמת מה לספר כי שום דבר חדש לא קורה וכל מה שנשאר לדבר עליו זה "חוויות מלחמה" ולי כבר די נמאס מזה.
האמת שעם המלחמה הזאת הייתי יכולה להסתדר די בקלות כי באמת שאני לא פוחדת מהטילים ובכלל אני בחיים דוגלת בשיטה של מה שיקרה יקרה ואם זה אמור לקרות אז זה יקרה. אז מה שנשאר ומה שהכי מפריע לי זה האי-נוחות שנוצרת בעיר בעקבות 'המצב': כמעט הכל סגור, חצי מהחברים שלי בכלל מחוץ לעיר והחצי השני נמצא מסוגר בבית כמוני בגלל ההורים או שהוא בעצמו פוחד, כל יום יש בין 3 ל-10 אזעקות וזה ממש מטריד כל הזמן ללכת לחדר המוגן (ללכת כי כבר אין כוח לרוץ) ואז להקשיב לרדיו חיפה ולגלות שבכלל לא היו נפילות או שהן היו לפני האזעקה ואז לחזור למחשב או לשולחן במטבח כדי לגמור לאכול לפני שיתקרר האוכל או שפתאום תהיה עוד אזעקה ועוד פעם ללכת...
אימא שלי נוסעת הלילה לארצות הברית והיא תחזור רק במוצאי שבת. כל עוד היא הייתה איתנו בבית היא לא כל כך דאגה לנו ואפילו התנגדה בתוקף לנסוע לאיזה בית מלון, אבל עכשיו כשהיא נוסעת פתאום היא מנסה לשכנע את אבא שלי שהוא יכול לעבוד עם המחשב הנייד שלו גם בעזרת אינטרנט אלחוטי שנמצא בימינו בהרבה בתי מלון. וככה נפלה לה ההחלטה שאנחנו נוסעים (אנחנו - אבא, אני, הדס, דפנה וסבתא) למשך כל שארית השבוע. בהתחלה בכלל נבחר מלון בירושלים אבל אני התנגדתי בתוקף לעבור מחור א' (חיפה) לחור ב' (ירושלים) שגם שם לא יהיה אף אחד שאני אוכל לפגוש ואני ארגיש בודדה באותה מידה כמו כאן. בסופו של דבר אבא שלי מצא בית מלון ברמת גן ככה שאני לא אהיה מבודדת לגמרי ואפילו קבעתי עם אביגיל (שתהיה שם מחר) ומיכל (שנמצאת שם כבר כמעט שבועיים) להיפגש מחר בצהריים ואולי גם טלי תבוא. יאי - הקץ לבדידות!!!
היום מרוב שעמום, וגם הודות לעובדה שעשינו סדר ומצאתי הרבה חבילות קלפים, קראתי בקלפים. כמובן שבתוקף היותי טיפשעשרה טיפוסית לא הטרדתי את מוחי בשאלות קיומיות על המצב בעולם ועל המלחמה בישראל, אלא דווקא שאלות כמו 'האם יש לי עוד סיכוי ליהנות בחופש הזה' או 'מתי אני אוכל סוף סוף לעשות את מסיבת יום ההולדת שלי', התוצאות כרגיל היו מאוד מעורפלות אבל דווקא יצאתי במן הרגשה טובה של שחרור שלא הכל עוד אבוד ויש עוד סיכוי למשהו טוב בעתיד הקרוב ואפילו אולי הקרוב מאוד. אבל כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת אם הקלפים צודקים או לא ואולי זה סתם אני שלא יודעת לפרש נכון את הקלפים אבל אולי ורק אולי מה שקראתי יהיה נכון ואז אני כמובן אשמח מאוד.
אז עכשיו כבר די מאוחר ואיכשהו הצלחתי לכתוב די הרבה למרות הכלום הרב שקורה כאן. אני מניחה שמכאן המצב יכול רק להשתפר אז אני אלך לי לישון ואחלום לי חלומות על ימים טובים יותר, לילה טוב לכולם...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
