כי החיים הם לא סרט מצויר

כמה פעמים ביום זה קורה לי? כמה פעמים ביום אני מאחרת? אם הייתה לי תשובה ברורה אז כנראה שהמצב שלי היה די טוב כי ברגע זה לפחות כמות האיחורים שלי לא במצב מזהיר במיוחד וזה רק הולך ונעשה יותר גרוע.
כל הקטע הזה של איחורים מאוד מעצבן אותי ולא פעם יצא לי להתעצבן על מור או על מישהו אקראי אחר על כך שהוא מאחר. והנה דווקא אני נקלעת בימים/שבועות האחרונים ליותר מדי מצבים של איחורים. זה מתחיל בבוקר כשאני נותנת לעצמי "רק עוד 5 דקות" של שינה ואז גם עוד כמה דקות כדי לסיים לקרוא את הפרק שלא סיימתי אתמול כי הייתי עייפה מדי או כדי לקרוא את העיתון של הבוקר ואז אני פתאום מגלה שכל הבוקר הלך ועוד לא הכנסתי את המילון באנגלית לתיק ואני אפילו לא יודעת איפה הוא נמצא וגם שכחתי שהיום יש לי ספורט וצריך לקחת חולצה להחלפה וצריך להוציא את הפלאפון מהטעינה (לפחות לשים אותו שם אתמול בערב זכרתי) ולקחת משהו חם כי אני מגלה שקצת קר בחוץ ופתאום השעה כבר 2 דקות לפני התחלת הלימודים ואני יוצאת מהר ועוד שומעת את הצלצול כשאני מתקרבת לשער ובסך הכל איחרתי הפעם ב-5 דקות (המצב עוד סביר) ואני נכנסת לכיתה וכולם מסתכלים עלי ואני פונה מהר למקום שלי ואז הכל פחות או יותר בסדר, אני מתיישבת ומצטרפת לשיעור כאילו כלום לא קרה, אבל האם זה באמת ככה?! אולי במקרה הזה עוד המצב די בשליטה, אבל מה קורה כשהאיחורים שלי מתחילים לפגוע בעוד אנשים חוץ ממני, מה קורה כשעוד אנשים נפגעים? הרי אנשים סומכים עלי, אני זאת שאמורה להיות שם בשבילם ולעזור או לתרום או פשוט לא להרוס את מה שכבר קיים. אם זה קורה בהגשת עבודות או סתם במפגש חברתי, התוצאה היא אותה תוצאה. ואני יודעת שאנשים נפגעים וזה קשה לי כל פעם מחדש עם זה ואני תמיד מרגישה חרא ואז בפעם הבאה אני קצת משתדלת אבל אחר כך אני חוזרת לאני הקודמת וממשיכה עם כל אותם איחורים וזה לא נגמר. אבל למה? למה אני לא יכולה להפסיק עם זה? למה?
האם כל אותם אנשים לא באמת חשובים לי?! האם פשוט לא אכפת לי יותר מהעולם?! האם אני סתם אטומה ולא לומדת?! האם זאת דרך כלשהי למרוד, להביע משהו, להפגין?! האם אני סתם מזלזלת בכולם?! האם אני נהנית לראות אחרים נפגעים?! האם אני חולה במחלת איחורים כרונית?! - רוב הסיכויים שהתשובות לכל השאלות האלו הן - לא! וזה כבר משהו. אבל עדיין נותרת הבעיה המרכזית שלי ואיכשהו אני אצטרך להתמודד איתה ועדיף עכשיו ממאוחר יותר. אני פשוט צריכה לקחת יותר אחריות על החיים שלי ועל מה שאני עושה כי אחרת גם אני וגם עוד הרבה אחרים יכולים להיפגע (וככל הנראה גם יפגעו).
החלטתי להתחיל במשהו קטן, מן פרויקט שדרכו אני אנסה להרגיל את עצמי לחיים עם קצת יותר אחריות לעניין של האיחורים. הפרויקט הוא - לא לאחר לבצפר בבוקר למשך שבוע רצוף (שבעה ימים), התחלתי אותו מהיום (כי לא איחרתי כמובן) ואני מתכוונת להמשיך איתו לכל הפחות למשך שבעת הימים הקרובים ואולי אח"כ גם להפוך אותו להרגל. בהמשך אני אנסה גם לקחת יותר אחריות על כל מיני מקרים אחרים שבהם אני מאחרת או דוחה דברים לרגע האחרון אבל מאיזשהו מקום צריך להתחיל.
עכשיו אני רק מקווה שאני אצליח לדבוק בהחלטה שלי ולהתמיד איתה ואני בהחלט מקווה שעדיין לא מאוחר מדי בשביל לבצע את השינוי הזה ושכל אותם אנשים יוכלו למצוא מקום לסלוח לי...
אז בהצלחה לי....

Anastasia - Learn To Do It [Waltz Reprise]

It's One, two, three
then suddenly
i see it at a glance
she's radiant and confident
and born to take this chance...

נ.ב.
הנה כתובת של אתר שעזר לי קצת לסדר את המחשבות בקשר לאיחורים (קצת חפרני אבל לא נורא): http://www.ima-adama.co.il/practical_spirit/practical_spirit_michal_ron14.htm