כי החיים הם לא סרט מצויר

טוב, הרבה זמן לא כתבתי, אולי כי לא באמת היה מה לעדכן. עכשיו יש חופש אז לא קורה הרבה. יוצאים, ישנים, רואים טלויזיה ומשחקים במחשב..

כמעט חזרתי לשגרה של לפני המכינה (אבל רק כמעט כי אחרי השנה הזאת אני לא באמת רוצה לחזור אחורה) וכבר הצלחתי להשלים את כל הפרקים של חשופים בוי.או.די וגם לראות הרבה סרטים ודווקא כשאני מתיישבת לראות בטלויזיה סתם מהדורת חדשות (כי אמא העבירה ולא היה לי כח להתווכח איתה שתחזיר לערוץ 3) ואני כבר מנסה להשוות את ההבעות של מיקי חיימוביץ' לאלה של יעל בר זוהר, אני פתאום מופרעת משלוותי..

ראיתי את כל הכתבות ששידרו על הפיגוע שהיה היום בירושלים ודווקא הפיגוע הזה עשה לי משהו. אולי כי הוא היה הרבה פחות סטרילי מכל מיני פיגועים אחרים שהיו רק פיצוץ וזהו (גם כן ממש סטרילי) ואולי כי ממש היה סרטון שהראה את כל מה שקרה שם וזה גם נמשך ממש מלא זמן. לשמוע ולראות אנשים שהם ממש הפניקה ולא יודעים מה לעשות עם עצמם ולדעת שגם אני כנראה הייתי מתנהגת אותו דבר.

תמיד כשאני חושבת על זה לבד בבית כשיש רק קיר סגול וחביב לידי, אני חושבת לעצמי שאני אדע איך לתפקד במצבים כאלה כי אני כל כך מודעת ואפילו למדתי קורס עזרה ראשונה וגם יש לי אחיות קטנות שהרגעתי אותן עשרות פעמים. אבל פתאום לראות מישהי מתקשרת בהסטריה לאמא שלה ובוכה משפטים חסרי פשר וממש מלחיצים אפילו. מה? היא לא חושבת על זה שהיא ממש תלחיץ את אמא שלה ככה? אז זהו, שפשוט לא חושבים...

אני ממש רוצה לבכות עכשיו אבל אני לא מצליחה. ירדו לי היום דמעות אבל זה קרה כששמתי לעצמי את העדשות בעיניים וזה ממש שרף. אני ברצינות שוקלת לתקוע לי אצבע בעין או משהו כזה. אני ממש רוצה לבכות. עכשיו אני גם בוכה אבל בלי דמעות. מה קורה לי?