כי החיים הם לא סרט מצויר

זאת אולי ההרגשה הכי נהדרת שקיימת, להרגיש שאני יכולה לעשות הכל. טוב, לא באמת הרגשתי ככה אבל זה התקרב וזה היה ממש נפלא.

זה התחיל מההפסקה הראשונה שבה יצאתי החוצה לקור והכל היה בהיר וברור כל כך ופשוט התחלתי ללכת כמו מתוך איזה חלום עד שהגעתי לאולם שהיה בצד השני של בצפר. אח"כ איחרתי לשיעור ספורט ואז כבר ויתרתי עליו והלכתי עם יעל, נועם ואורי לאולם פרת ושם היה איזה ילד מכיתה י"א שניגן שם בפסנתר אז אנחנו פשוט באנו לשם ועשינו כל מיני שטויות ומתישהו התחלנו להסתובב ולרקוד והסתובבנו בתורות עד שקיבלנו סחרחורת (אח"כ במטרה לנסות ללכת בקו ישר לאורך הבלטות בריצפה), כשהגיע תורי והתחלתי להסתובב זאת הייתה הרגשה ממש מדהימה, הכל מסביבי כאילו נעצר או נע בזמן שונה ממני והכל היה מטושטש והרגע הזה הרגיש כמעט כמו נצח, פשוט להסתובב כשהדבר היחיד שאני רואה ברור זה את השיער שלי שמתנפנף ואת קצות הידיים שלי שפרוסות לצדדים. מזמן לא נהניתי כל כך. בהמשך היום, בעקבות שיחה, קיבלתי עצות והכל פתאום נראה לי הרבה יותר ברור וקל. אולי (בעצם די בטוח) זה לפעמים עוזר לדבר עם עוד אנשים, לשתף אותם ולשאול מה הם חושבים כי ככה תמיד אפשר לקבל עוד נקודה שלא תמיד רואים אבל זה קשה, זה ממש קשה להיפתח כי זה בעצם להיחשף, כל המחשבות שלי וכל מה שהסתרתי במשך מספיק זמן, פתאום נחשפים כשאני נפתחת ואני מאוד פוחדת מזה אבל בנתיים מעטות הפעמים בהן זה באמת הזיק לי ככה שאולי כדאי לי להתחיל להיפתח קצת יותר ואולי אני אתחיל לעשות את זה כשאני אבטח יותר באנשים ובנתיים אני עדיין קצת פוחדת אבל אולי בהמשך זה יהיה יותר קל.

היום נגמר חודש ינואר (וואו, עבר מהר) ואם אני אסכם אותו בקצרה, אני רק אומר שאני אוהבת את שנת 2007 והלוואי והיא תמשיך ככה כי בנתיים אין לי יותר מדי תלונות.

מחר גם יש יום הורים ומקבלים גליון הערכות אבל בגלל שאימא שלי בחו"ל ואבא שלי הולך עם הדס ליום פתוח בריאלי, אני פשוט אבוא מחר ואקח את הגיליון מהמזכירה וזהו ואז אולי אני אבוא עם אבא שלי והדס ואז גם יקנו לי עדשות חדשות.

עוד דברים שאני צריכה לעשות בחודש הבא זה ללכת לראיון במכינת רבין ולאורחות במכינת הנגב ולהחליט סופית לאיזו מכינה ללכת וגם אולי ללכת לסוף שבוע של מכינת נחשון (זהו, רק שלוש). חוץ מזה יש סמינר מבצפר ואני עוד צריכה להכין אליו סדנא עם ספיר ובטח יהיו מלא מעבדות:( והלחץ של המבחנים וכל מיני בחנים שיתקעו לנו ובטוח לא יהיה משעמם ויחד עם זה אני עדיין בנסיון להיגמל מכסיסת ציפורניים (כבר כמעט שבועיים) ככה שגם לא יהיה קל. ואולי אני אצליח גם להגשים סוף סוף כמה חלומות, מי יודע...

מחר יש מבחן בכימיה אבל משום מה אני מרגישה שאני יודעת את החומר די טוב למרות שהיום בבצפר חשבתי שאני לא יודעת כלום (זה מה שקורה כשהספר מלמד יותר טוב מהמורה). אני מקווה שאני אצליח כי זה אחד המקצועות היחידים שעוד יש לי בהם סיכוי כלשהו לציון טוב וחבל להרוס לי גם אותו. פתרתי כמה תרגילים עם רונה שהחליטה שהיא לא מרגישה מספיק טוב והיא לא תבוא מחר למבחן ככה שאני מקווה לטוב (לפחות בשבילי).

אז לילה טוב...

עדי:)

הכבש השישה עשר

כשאני לא מצליח להרדם
ומחשבות יוצאות ונכנסות,
אני יושב על המיטה שלי
וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות).

העדר עובר מעל לראשי
ונעלם לי מאחורי הגב
וכל כבש שעובר דומה בדיוק
לכבש שעבר פה לפניו.

כבש ראשון וכבש שני,
כבש שלישי ורביעי,
כדורים של צמר, כולם דומים,
עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי.

אך כשמגיע הכבש השישה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכבש הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אני לוחש לו: "נו כבש, תזוז!
תן פעם לספור את כולם!"
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל
הכבש שאיתו אני נרדם.

טוב,
ליל מנוחה וחלום
כבר מאוחר
ומחר נקום ונראה
איך שמגיע היום
בסוף כל לילה

טוב,
חושך נפל על הרחוב
רק הירח משאיר
את אורו הצהוב
צרצר מצרצר צירצורו שר -
לילה טוב...

ביטלו לי שעה אנגלית וחזרתי הביתה! איזה כיף לי וגם אני חוזרת אח"כ רק לשעתיים כימיה ואז גם אין לי ביולוגיה!!

 עוד מעט נגמרת העונה השלישית של השמיניה וזה נורא עצוב כי היא הייתה ממש טובה ואני בטוח אראה אותה עוד פעם מתישהו ב-VOD למרות שאני כבר אדע פחות או יותר מה קורה וזה לא יהיה מפתיע אבל עדיין היא ממש שווה. ובכלל במיוחד עכשיו בפרקים האחרונים כשהכל נפתר זה ממש נחמד כי כולם הרבה יותר שמחים ולאט לאט כל הבעיות נעלמות וכולם מבינים מה יהיה להם טוב והם גם עושים משהו בנידון וזה נורא יפה כי זה מעין חלום שמתגשם לפחות בשבילי.

לעומת השמיניה אני גם רואה לואיס וקלארק שגם שם רק בפרקים האחרונים הם הבינו סוף סוף מה הם רוצים וזה היה ממש נחמד אבל בפרק האחרון (כמו שנראה לי קורה עוד כמה פעמים כי הכותבים של הסדרה הזאת לא מקוריים במיוחד), לואיס איבדה את הזיכרון שלה וזה היה ממש עצוב וזה גרם לי לחשוב על זה די הרבה. כל הקטע של יחסים שמפתחים עם אנשים אחרים ואיך הם משפיעים עלי ומה יקרה אם זה לא הדדי (כמו במקרה של איבוד זיכרון או סתם ריב ענקי), מה יקרה אם כל הזכרונות שיש לי ממישהו מסוים ישארו רק אצלי ולא יהיה עוד אף אחד בעולם הזה שיזכור או שירצה לזכור ואז איזה תוקף יש לכל הזכרונות שלי? מה הם באמת מסמלים אם אני לא אוכל אף פעם לשתף אותם עם מישהו שיודע, שהיה שם. כל מערכת יחסים הרי מבוססת על מה שכבר קרה ואם הכל נשכח או אובד אז גם היחסים הולכים ואיתם כל תקופת החיים שהייתה קשורה אליהם וזה האובדן הכי גדול שנראה לי שיש ואני בחיים לא ארצה לחוות את זה יותר משכבר חוויתי. כל החיים האלה פשוט כל כך לא הוגנים וזה משגע אותי וקיוויתי שלפחות בטלויזיה שאליה אני בורחת כל יום, החיים יראו קצת יותר ורודים וגם שם מסתבר שזה לא ככה. אז מה כן?

ומה בכלל עדיף? האם לוותר מראש על כל ניסיון שהוא ליצור קשרים אמיתיים עם אנשים? כנראה שגם זה לא פיתרון...

Pocahontas - If I Never Knew You

If I never knew you
If I never felt this love
I would have no inkling of
How precious life can be

And if I never held you
I would never have a clue
How at last I'd find in you
The missing part of me.

In this world so full of fear
Full of rage and lies
I can see the truth so clear
In your eyes
So dry your eyes

And I'm so grateful to you
I'd have lived my whole life through
Lost forever
If I never knew you

If I never knew you
I'd be safe but half as real
Never knowing I could feel
A love so strong and true

I'm so grateful to you
I'd have lived my whole life through
Lost forever
If I never knew you

I thought our love would be so beautiful
Somehow we'd make the whole world bright
I never knew that fear and hate could be so strong
All they'd leave us were these whispers in the night
But still my heart is saying we were right

Oh if I never knew you
There's no moment I regret
If I never felt this love
Since the moment that we met
I would have no inkling of
If our time has gone too fast
How precious life can be...
I've lived at last...

I thought our love would be so beautiful
Somehow we'd make the whole world bright
I thought our love would be so beautiful
We'd turn the darkness into light
And still my heart is saying we were right
We were right

And if I never knew you
If I never knew you
I'd have lived my whole life through
Empty as the sky
Never knowing why
Lost forever
If I never knew you  

אם הייתי מספיקה לכתוב פוסט ביום חמישי או שיש הוא היה דיכאוני למדי ואפילו בצורה קיצונית. רק ביום חמישי קיבלתי ציון ממש גרוע באזרחות ואחרי הזימון ביום רביעי ושיעור הנהיגה ביום חמישי, הייתי בלחץ אטומי. הייתי כנראה כותבת על כל הלחץ שמופעל עלי מכל זוית אפשרית ובכל תחום אפשרי ועל זה שאני לא עומדת בו ואפילו לפעמים קורסת. כל זה עדיין נכון אבל עכשיו הוא כנראה הרבה פחות משפיע, לפחות על עתידי בשנה הקרובה.

אני הולכת שנה הבאה למכינה וזה סופי לחלוטין! (אמנם לא החלטתי עדיין איזו אבל זה הצטמצם לשלוש או שתיים סופיות).

אתמול נסעתי סוף סוף (איכשהו בכל הפעמים הקודמות לא יכולתי) למכינת רבין שנמצאת בטבעון (מכללת אורנים) וזה אומר שהיא המכינה שהכי קרובה אלי (עוד שיקול משמעותי). למכינה נסעתי עם ספיר מהכיתה שלי וגם עם ינאי מהשכבה, כשהגענו לשם מצאנו שאנחנו לא היחידים מהבצפר שלנו ואפילו היו שם די הרבה. היו שם גם את יעל כנרתי, דניאל מובסוביץ', עתליה ועמית שטרר (7 מאותו בצפר). אחרי שיחת פתיחה, חילקו אותנו לקבוצות (אני הייתי הסגולה) ועשינו כל מיני משחקי היכרות בתוך הקבוצה. בקבוצה שלי הייתה ילדה שקוראים לה גילי שהכרתי אותה לפני זה דרך עומר וזה היה די נחמד להכיר מישהו (אפילו קצת). אח"כ קיבלנו את השבת ואכלנו והייתה לנו פעילות מגניבה על כל מיני שירים שגם שמענו אותם תוך כדי. בהמשך היה לנו ערב תרבות שהסתיים בריקודי עם סוערים (!) ואז הגיעה השעה 1 בלילה בערך ומעט הלכו לישון ואני מילאתי את השאלון מועמדת שלי ביחד עם ספיר עד 3 (העייפות התחילה להשפיע). בסוף כשסיימתי הלכתי קצת להסתובב ולמצוא לי מקום לישון ובסוף מצאתי את עצמי בכיתה של הקבוצה שלי ולאט לאט התקבץ שם מעין מעגל של אנשים בעיקר מהקבוצה ושרנו כל מיני שירים תוך כדי ניצול הגיטרה התורנית (שהייתה שייכת לבן ממש חמוד עם עיניים כחולות שבסוף גיליתי שהן בעצם עדשות צבע). אחרי שנמאס משירים לא מוכרים, הוחלט לשחק בכל מיני משחקי חברה מטומטמים (נבר, אמת או חובה) ואחרי שנגמרו לנו המשימות (אחרי 3 בערך), עברנו למן מעגל שבו כל פעם כולם עונים על אותה שאלה שמישהו שואל בסבב. זה באמת היה מוצלח מאוד (עובדה שנשארנו ערים עד 5 וחצי בבוקר) וגיליתי שדווקא היה לי מאוד קל להיפתח לכל אותם אנשים שאני לא באמת מכירה כי אולי אני לא הרגשתי כאילו אני מצופה למשהו מסוים ויכולתי להיות מי שאני באמת והרגשתי נוח עם זה. עברנו הרבה שאלות (גם מביכות וגם כבדות) וגילינו שגם בנים יכולים להיות רגישים P: הלכנו לישון והתעוררנו אחרי שעה וחצי כשעשו לנו השקמה.

בבוקר המשכנו בסדר יום צפוף שככל הרבה שיעורים בכל מיני נושאים וגם ארוחות והפסקות של רבע שעה בין לבין. היום כבר לא הייתי במיוחד מרוכזת וזה היה חבל אבל עדיין היה כיף והיה מעניין לראות את החדרים שלהם ולשאול כל מיני שאלות למרות שלא היה כל כך הרבה זמן.

אז נוצרה אצלי דילמה מאוד קשה בהקשר של איזו מכינה אני רוצה יותר (בין הנגב לרבין) כי לכל מכינה יש את הדברים שטובים בה וזה מאוד קשה להגיד מה יותר חשוב. מה שחלקית הכריע היה נושא האוכל שברבין לא היה משהו וגם אזור השינה שלהם היה צפוף למדי אבל אין לי באמת איזו דעה מגובשת יותר מדי. אני בכל מקרה אנסה להתקבל לשתיהן ולנסות לראות איזה קבוצה מתגבשת בכל אחת מהן ואז אולי יהיה לי יותר בסיס להחלטה כי הקבוצה זה הרי מה שחשוב באמת. וגם, במקרה הכי גרוע (שהוא בכלל לא גרוע אם חושבים על זה), אני אלך בסוף למכינת נחשון שאליה כבר התקבלתי. בכל מקרה, כמו שכתבתי, אני בטוח הולכת למכינה בשנה הבאה וזה מוריד ממני הרבה לחץ כי פתאום הכל נראה רחוק בשנה ויש יותר זמן לעשות טעויות ולשכוח מהן וזה תמיד משמח אותי שאני סוף סוף יכולה להיות בטוחה במשהו ככה שכל המצברוח הרע שהיה לי לפני יומיים-שלושה, די עבר וזה טוב ואני מקווה שהוא לא יחזור בקרוב ושהציפיה לשנה הבאה לא תהרוג אותי.

עכשיו אני כבר מתה מעייפות כי לא ממש ישנתי בהרבה שעות האחרונות אז אני אלך לי לישון כי מחר יש עוד יום של לימודים. בתקווה שאני אצליח להתעורר מחר, לילה טוב לכולם, עדי:)