 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
| 10/2006
געגוע 126
כל כך הרבה דברים שהזכירו לי היום את אותו יום...
החל מהחלום שחלמתי בלילה שנראה יותר ברור מאי פעם. שבחיים לא חשבתי שאני עוד מסוגלת לחלום עליה, לראות את הפנים שלה, לדבר איתה ככה סתם כמו כל חברה אחרת, שיהיו לי עוד רגשות אליה מלבד הגעגוע הנצחי... כרגיל כמו בכל החלומות שלי עליה, היא הייתה מרחפת ולא ממש קשורה לכל מה שקורה מסביבה - כמו מלאך. אבל הפעם היא ממש דיברה איתי ואני זוכרת היטב את הפנים שלה, את הצליל של הקול שלה, את אותה קריאה פשוטה של השם שלי - "עדידוש" ואז כמו תמיד היא פתאום נעלמה ואני נשארתי לבד כמו לפני 4 שנים פחות 126 ימים.
כשהתעוררתי בבוקר זכרתי את החלום לפרטי פרטים - במן אירוניה מוזרה החלום התרחש באוטובוס ושתינו ישבנו נגד כיוון התנועה. אמנם רוב השיחה בינינו אני דיברתי אבל כל הזמן הזה הסתכלתי עליה וידעתי שהיא שם בשבילי.
כשהלכתי היום לבצפר לקראת המבחן במתמטיקה שהיה בשיעור הראשון, הרגשתי תחושה טובה, כאילו מישהו שומר עלי, כאילו היא שומרת עלי ואני בטוח אצליח היום במבחן - כמו המלאך השומר שלי - my guardian angel - ה- G.A שלי.
גם בשיעור היסטוריה דובר על אותו היום, כמובן שהנושא קושר למלחמה ולאסונות בסדר גודל הרבה יותר גדול. אבל האם הגודל משנה או התחושה? אולי דווקא כשלא נשאר אף אחד אז גם אין מי שיזכור, מישהו שצריך להתמודד עם זה יום אחרי יום, אולי...
היום הוא חג ליל כל הקדושים - Halloween. וכל היום כרסמה בי השאלה האם להתקשר אליו ואם כן אז מה להגיד, אבל בסופו של דבר לא עשיתי שום דבר. משום מה היום הזה הזכיר לי אותו כל הזמן, אולי בגלל כל הסיפורים של אבא שלי על אמריקה. אני כל כך רוצה לדבר איתו, להיפגש איתו. אני יודעת שאני סתם מפנטזת וזה בלתי אפשרי אבל עדיין, למה לא בעצם? אני כל כך מתגעגת לאותם ימים, הרי מה שבטוח שאני כבר לא יכולה להיפגע יותר ממה שכבר נפגעתי וכל מה שאני רוצה זה רק להיות מאושרת...
עברו 126 ימים מאז וזה הסימן המכריע שזה אכן יום חשוב.
זה גם היום שסוגר לי 5 חודשים של כתיבה בבלוג וכל כך הרבה קרה בזמן הזה שזה פשוט מפחיד.
אבל מכאן אני רק יכולה להמשיך הלאה - להתקדם לחיים טובים יותר כאשר אני מצוידת בהרבה יותר ניסיון חיים ואולי אפילו להשתנות...
נחיה ונראה...
| |
יוריקה - מצאתי!!!
42 - כן, זה כמעט כמו למצוא את התשובה לחיים, היקום וכל השאר רק שבמקרה שלי זה מכיל רק את התשובה לחיים שלי וכל השאר נדחה לזמן מאוחר יותר... כבר יותר מדי זמן לא יכולתי להסתכל על העולם בכזאת צלילות ופשוט לחייך. וכמה נפלאה התחושה הזאת...
אתמול זה קרה בעקבות כמה שיחות שהיו לי עם כל מיני אנשים (תודות לרונה, ענת וכמובן למיכל), מצאתי את מה שחיפשתי כל הזמן הזה, מצאתי את המשמעות לחיים שלי! אולי זה נשמע קצת מוגזם ואולי זה באמת ככה אבל בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן אני מרגישה שיש לי סיבה ממשית להמשיך בחיים שלי ובאמת לצאת ולעשות את מה שאני רוצה ולהפוך את החיים שלי למאושרים.
פתאום כל אותם דברים קטנים שהפריעו לי כל כך עד אתמול נעלמו כלא היו והשאירו אותי משוחררת. ואמנם אני אף פעם לא אוכל לגמרי להשתחרר מרגשות (ואני גם לא רואה שום סיבה לנסות לעשות את זה) אבל אם אני אכוון אותם לכיוון הנכון אז הכל יהיה בסדר. ובכלל - ללא הרגשות שלי לא הייתי מי שאני ולא הייתי יודעת לאן ללכת. אני חושבת שאני צריכה להקשיב יותר לרגשות האמיתיים שלי (אבל לא יותר מדי) וכמו שכולם אומרים, פשוט ללכת בעקבות הלב. אבל בכל זאת, כדאי מדי פעם לתת לרגשות קצת מנוחה כי בימים האחרונים הם הובילו אותי למקומות שלא האמנתי בחיים שאני מסוגלת להגיע אליהם (וזה בכלל לא לטובה) בקשר לחשיבה שלי על אנשים שפגעו בי. והנה עכשיו אמנם אני עדיין פגועה מאוד אבל גם הרבה יותר מבינה, מסתכלת על החיים בפרופורציות שונות ומנסה לקבל דברים הרבה יותר בקלות. אני באמת מקווה שאני אוכל למצוא מקום לסלוח לכולם כי הם כאן, הם חלק מהחיים שלי וככה אני רוצה שזה יישאר לפחות למשך התקופה הקרובה. ואחריה, מי יודע...
עכשיו הבטחתי לעצמי הרבה הבטחות ואני באמת מאמינה שאני אוכל לעמוד בכולן הרי אני עושה אותם בשביל עצמי, בשביל להפוך את החיים שלי למאושרים יותר, אז למה לא?! הרי אם יש אנשים שמאמינים בי אז כנראה שגם אני אמורה להאמין בעצמי וזה מה שאני הולכת גם לעשות - להאמין...
The Sound Of Music - I Have Confidence
What will this day be like?
I wonder
What will my future be?
I wonder
It could be so exciting
To be out in the world
To be free
My heart should be wildly rejoicing
Oh whats the matter with me?
I've always longed for adventure
To do the things I've never dared
Now here i'm facing adventure
Then why am I so scared?
Oh I must stop all these doubts
All these worries
If I don't i just know i'll turn back
I must dream of the things I am seeking
I am seeking the courage I lack
The courage to serve them with reliance
Face my mistakes without defiance
Show them I'm worthy
And while I show them
I'll show me! So!
Let them bring on all their problems
I'll do better than my best
I have confidence
They'll put me to the test
But I'll make them see
I have confidence in me
Somehow I will impress them
I will be firm but kind
And all those children
Heaven bless them
They will look up to me
And mind me
With each step I am more certain
Everything will turn out fine
I have confidence the world can all be mine
They'll have to agree I have confidence in me
I have confidence in sunshine
I have confidence in rain
I have confidence that spring will come again
Besides what you see I have confidence in me!
Strength doesn't lie in numbers
Strength doesn't lie in wealth
Strength lies in nights of peaceful slumber
When you wake up
Wake up! It's healthy!
All I trust
I give my heart to
All I trust becomes my own
I have confidence
In confidence alone
I have confidence in confidence alone!
Besides Which you see I have confidence
In me!!!!!!!!!!!!
| |
פחד
רציתי לכתוב על פחד וכמו בהרבה מניסיונות כתיבה של פוסטים שנגנזו, פניתי לחפש קצת מידע בנושא כדי לדעת על מה בעצם אני כותבת, מה זה בעצם פחד.
אמנם גם הפעם תשובתי לא נענתה במלואה אבל הגעתי לכמה מסקנות מרעישות (ואולי דווקא לא כל כך): כולנו מפחדים ואפילו אם אנחנו לא מודעים לזה, מעצם היותנו תבוניים, למדנו לפחד.
כל הרעיון של כתיבת הפוסט הזה נבע ממה שקראנו היום בשיעור אזרחות על גזענות ודעות קדומות. קראנו מן טקסט ארוך ודי מייגע על אותם אנשים גזענים שהורסים את עולמינו ומשמידים את כל הטוב שבו על ידי אותה גזענות. ואני לא יכולתי שלא לחשוב לעצמי האם באמת נכון להאשים אותם, התשובה המיידית לכך הייתה כמובן - כן! אבל אז המשכתי לחשוב על זה קצת וגיליתי שזה בכלל לא שחור ולבן כל העניין הזה ויש הרבה גורמים שמשפיעים כאן ואולי הגורם המשפיע ביותר הוא הפחד. הרי פחד הוא המוביל העיקרי לגזענות, הרי ללא פחד לא הייתה גזענות, הרי אם לא היינו פוחדים ממה שזר לנו הכל היה הרבה יותר טוב. אז למה בעצם אנחנו פוחדים? אני מניחה שזה בעיקר מפחד לשינוי לא רצוי בחיים שלנו, משהו שפתאום יפריע לנו במסלול החיים התקין ויפרע את שלוותינו, משהו שלא יהיה כמו התכנון המקורי. וכך אנחנו מתחילים לראות בכל דבר ובכל אחד איום על תקינותם של חיינו ואז גם מתחיל הפחד... אז האם מותר להאשים אדם רק בגלל שהוא פוחד לאבד את חייו? התשובה היא כנראה לא כי אז כולנו נימצא אשמים, אבל יש פעמים שהפחד כנראה מאבד שליטה וגובר עלינו. ואז מגיעה אותה חולה רעה - הגזענות. ואז כבר אי אפשר לשתוק, כבר אי אפשר להגיד שהבן אדם סתם פוחד כי במקרה הזה הפחד מתועל לדרך התמודדות גרועה ושלילית שכל מטרתה היא לשכנע את עצמך שאתה לא פוחד וזאת הרי הטעות הכי גדולה שקיימת, פשוט לא להודות בקיומו של הפחד.
בהמשך שיטוטיי ברשת אחר מקור הפחדים, הגעתי לרשימה של כל מיני פחדים לא רצוניים שנקראים פוביות. ובעקבות המסקנה בפסקה הקודמת החלטתי לעשות מעשה ולהודות בפחדי ויש הרבה כאלה (מסתבר): אתזגורפוביה, אכלופוביה, אלגופוביה, אמטופוביה, אמנסיפוביה, אנגרופוביה, אסתנופוביה, אפירופוביה, אקרופוביה, ברונטופוביה, תנאטופוביה, כרונופוביה, מונופוביה, ניקטופוביה, נקרופוביה, פובופוביה, פניגופוביה, קאקופוביה, קרצינופוביה, טופופוביה, אמאקסופוביה, קסנופוביה, אפוטמנופוביה, אגריזואופוביה, אופידיאופוביה, מוסופוביה, צינופוביה (מתוך ויקיפדיה). זאת הרשימה החלקית של הפוביות שלי וגם ככה יצא די הרבה ואמנם חלקן או רובן לא ממש רציניות בעוצמתן עלי אבל הן שם, הן קיימות ואני צריכה להתמודד עם כל אותם פחדים כל יום מחדש על מנת שאני אוכל לשמור על חיי תקינים ברמת האפשר. ואולי בעצם השיתוף שלי באותם פחדים יעזור לי בהתגברות עליהם, מי יודע? תמיד כדאי לנסות כי לפחות זה אף פעם לא יכול להזיק (אלא אם במקרה יש לכם פחד מלשתף אנשים בעובר עליכם). אז שתפו אנשים ואולי תגלו עולם אחר וטוב יותר...
בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לבכות לפעמים
כשמשהו נשבר בך בפנים
ספר לי קצת על רגעי הפחד
קל הרבה יותר לפחד ביחד
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח בך אש חמה
יום אחד אולי תפסיק לרוץ
בין הצללים בנשמה
בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לרעוד לפעמים
כשמשהו נפלא קורה בפנים
ספר לי קצת על רגעי האושר
עד שיעלה עלינו הבוקר
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח בך אש חמה
יום אחד אולי תפסיק לרוץ
בין הצללים בנשמה
ספר לי קצת על רגעי הפחד
קל הרבה יותר לפחד ביחד
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
