כי החיים הם לא סרט מצויר

כל יום - השעה 5:30 בבוקר, השעון המעורר מצלצל עם המוסיקה של ההתחלה של מלך האריות (גלגל החיים). לפעמים אני מכבה אותו ישר ולפעמים נותנת לנודניק להמשיך עוד כמה דקות. אם אני לא קמה עד 6 אז יש עוד שעון מעורר שאומר לי שאני כבר ממש מאחרת.

אני קמה, הולכת לשירותים, חוזרת למיטה - לשמיכה, שמה עדשות, קמה, מורידה פיג'מה, לובשת את החולצה של המדים, לובשת את המכנסיים של המדים, מסתרקת, לוקחת את הפלאפון ויורדת למטה. לפעמים אני מצליחה לאכול משהו קטן לדרך ואם לא אז אני פשוט נועלת את הנעליים הצבאיות ולוקחת את התיק ויוצאת מהבית תמיד עד השעה 6:15.

בדרך לאוטובוס, אני מוציאה את האוזניות מהתיק ומחברת לפלאפון ומתחילה לשמוע מוזיקה בשאפל. ממש לפני היציאה מהשכונה (דרך רחוב ווטסון) יש חניה שלפעמים עומד שם ילד עם כיפה וכנראה מחכה להסעה שלו. אני מחלקת לעצמי את הדרך לשלושה חלקים לפי הרחובות שמולי - חלק ראשון נגמר והשני מתחיל כשאני מול רחוב גבעת דאונס והחלק השני נגמר והשלישי מתחיל כשאני מול רחוב יאנוש קורצ'אק. תמיד כשאני עוד בחלק הראשון חולף על פני אוטובוס 24. בדיוק כשאני בין החלק הראשון לשני, עובר ברחוב מפנה זבל של העירייה. כשאני מסיימת את החלק השני עוברת ברחוב מי שהייתה המזכירה של השכבה שלי בתיכון והיא כנראה בדרכה לבית בירם. בערך באותו זמן גם מגיע אוטובוס 37א' וכל מי שרוצה להגיע למרכז חורב יורד בתחנה שלפני. תמיד יורדים שניים או שלושה חיילים די גדולים עם כומתת בקו"ם, גבר מבוגר ואישה מבוגרת וחמורת סבר. הם כולם חוצים את הכביש לא במעבר חציה ומגיעים לצד שלי קצת לפני. קצת לפני שאני מגיעה לצומת של מרכז חורב חולף על פני עוד אוטובוס 24. אני חוצה את הצומת ובדרך כלל חוצים איתי חייל מחיל האוויר עםזקן ותיק גב ירוק ואישה צעירה דתיה. אני מגיעה לתחנה שמול מרכז חורב ומחכה לאוטובוס. הראשון שמגיע זה 133 ואם אני מפספסת אותו אז מגיעים בערך ביחד 123 ו-11. אני הכי אוהבת את המושב הכי אחורי בצד של הנהג. ואם הוא תפוס אז אני מתיישבת במושב קרוב. הכי אני שונאת זה שאני מתיישבת ליד מישהו שיורד בתחנה לפני המרכזית כי אז אני צריכה באמצע נסיעה לקום בשביל שהוא יוכל לעבור.

אני מגיעה לתחנה המרכזית, יורדת מהאוטובוס ועוברת את הבידוק הביטחוני, נכנסת לתחנה וחולפת על פני כל החנויות שעדיין סגורות ועל פני השעון הגדול שמראה שהשעה 6:40. אני עוברת במנהרה וחולפת על פני השומר ואף פעם לא דרך המכשיר שגם ככה נראה לי שהוא מקולקל. אני נכנסת לתחנת רכבת וישר מתנפלים עלי אנשים שמחלקים עיתונים. אני מתחמקת מהם ותוך כדי מוציאה את החוגר שלי. אני ניגשת למכונה הנמוכה משמאל לקופה ומוציאה משם כרטיס. אני עוברת לרציף 2 אבל מתיישבת בספסל השלישי מול רציף 3 למרות שלפעמים הוא תפוס ויושב בו מישהו מחיל הים עם פנים מלאות פצעים ומעשן. כשאני מתיישבת, אני מוציאה את הספר שלי ומתחילה לקרוא. כל כמה זמן אני מציצה על השעון שלידי וכשהשעה 6:50 אני הולכת לשפת הרציף מול איפה שכתוב ק2.

אם יש לי מזל, הדלתות נפתחות בדיוק מולי ואז יש לי יותר סיכוי למצוא מקום לשבת. אם לא, אז אני מתיישבת על הרצפה ליד תחילת הקרון איפה שיש רק שלושה מושבים. בדרך כלל בבנימינה מתפנה מקום בכל מקרה. אני ממשיכה לקרוא ואם אני עייפה אני נרדמת כשיש לי שעון שמעיר אותי ב-7:50 שאז בדרך כלל הרכבת בתל-אביב מרכז. אני יורדת בתל-אביב השלום, נדחפת עם כולם, עולה במדרגות הנעות וחולפת על פני עזריאלי שגם שם החנויות ברובן עדיין סגורות. עוברת את הגשר ונכנסת לקריה - כל יום.

אחרי פרידה ממושכת של כמעט חצי שנה שלא עשתה טוב לאף אחד, אני חזרתי.

אני לא אלאה בתירוצים כי הם לא ממש מוצלחים ואני פשוט אודה באמת, הכל היה מעצלות, כל כך הרבה פעמים חשבתי שיהיה כיף לחזור ולכתוב ואפילו כתבתי לעצמי על נייר אבל לא הייתה לי סבלנות לבוא ולעדכן פה באופן סדיר אז פשוט הפסקתי. דווקא בתקופה שעבר עלי כל כך הרבה, לא נתתי לעצמי להוציא את זה. כנראה שמה שהיה צריך זה משבר עצבני עם הרבה בכי ותובנות שלא מועילות כרגיל לאף אחד, כדי שאני אגיד לעצמי שאולי בכל זאת שווה לנסות.

החיים הם לא פיקניק (וגם לא סרט מצויר), וככל שאני מתקרבת אליהם יותר אני מבינה את זה יותר. מה בסך הכל אני רוצה? מטרה בחיים ואושר. זה באמת לא יותר מדי. אבל זה קצת כמו בסמים, ברגע שמקבלים קצת, רוצים אפילו יותר וזה לעולם לא נגמר.

חשבתי על זה הרבה (אני לא יודעת אפילו אם זה טוב), ובאמת שנראה למראית עין שיש לי הכל. חשוב מכל, אהבה! אני זוכרת איך כמהתי לאהבה פשוטה ואמיתית, כזאת כמו בסרטים, כזאת שעושה לי צמרמורות של הנאה בכל הגוף. באמת נראה לי שאת זה השגתי. אולי לא בדיוק כמו בסרטים אבל זה בטוח יותר טוב כי זה הדבר האמיתי וזה שלי. גם משפחה יש לי, משפחה טובה ואוהבת שמעריכה אותי ואני מרגישה מאוד מחוברת אליה. למדתי בתקופה האחרונה להשלים איתה בהרבה מובנים וממש טוב לי לחזור כל יום הביתה לקן הזה. גם בצבא הולך לי לא רע, אני עושה תפקיד מאוד משמעותי וחשוב ואני מרגישה מועילה. אני כבר ממש נכנסת לתפקיד ואני מוקפת באנשים שמעריכים אותי מאוד. החיסרון הוא בזה שהעבודה היא עד שעות מאוחרות ואני חוזרת כל יום ממש עייפה הביתה. הייתי גם רוצה להגיד שיש לי חברים אבל כרגע אני לא כל כך מרגישה את זה. חסרים לי חברים. ואני יודעת שיש לי חברים שאוהבים אותי ורוצים בשלומי אבל אני לא מרגישה באמת שיש מישהו שם בשבילי, מישהו שאני יכולה לספר לו על כל מה שעובר עלי אבל באמת על הכל. אין אף אחד בעולם הזה שאני מרגישה בנוח איתו עד הסוף ואולי הבעיה היא בי (ככל הנראה) אבל אני עדיין ממש מבואסת מזה ומותר לי.

בזמן האחרון אני בוכה הרבה. קשה לי מכל מיני סיבות. גם התקופה הזאת בשנה וגם התפקיד בצבא שהוא עדיין די חדש לי. ואין לי אף אחד. כולם רחוקים כל כך. עסוקים. ואף פעם לא שם כשאני הכי צריכה אותם. ואז לאט לאט אני מתרחקת. עוד חלק ממני לעולם לא ייחשף לאף אחד והסודות רק יגדלו. אני שונאת את הסודות האלו אבל איכשהו נראה שאני חיה עליהם. אף אחד מהחברים שלי אף פעם לא שמע ממני כמה קשה לי בלי חברה טובה כמו אביגיל כי אני יודעת שהם אף פעם לא יבינו ואפילו יעלבו. אף אחד מהחברים שלי לא יודע על כל האהבות הנכזבות שחוויתי וכמה כל אחת מהן עדיין צורבת ממש כי אחרי שניסיתי כמה פעמים לספר, פשוט התייאשתי. אף אחד מהחברים שלי לא יודע באמת הכל עלי ועל מיכאל ובנושא הזה יש כל כך הרבה דברים שאני חסרת אונים בהם. אף אחד מהחברים שלי לא יודע על כל הקשיים שלי עם המשפחה שלי. אני פשוט מרגישה נורא שטחית לידם. שוב, רוב הסיכויים שזה בעיקר באשמתי, אני זאת שלא מסוגלת לספר שום דבר. שומרת הכל בבטן ומחכה עד שזה יצא איכשהו (או שלא). אני זאת שפוחדת להתקשר לאנשים כי יש סיכוי שהם בכלל לא רוצים לדבר איתי. אני פשוט פחדנית. כל הביטחון העצמי שאימצתי לעצמי מאז שאני בצבא (כבר שמונה חודשים!) הוא מזויף לחלוטין. אני שבירה בטירוף ואני משקרת לכל העולם כולל לעצמי.

אני לא מסוגלת להגיד לאותם אנשים שאני רואה רק פעם בשבועיים (במקרה הטוב שלא קורה בדרך כלל), שרע לי. אולי אני רומזת על זה בקטנה, אבל אז אני מתייחסת לזה בביטול ואף אחד כבר לא זוכר. אנשים לא אוהבים לשמוע דברים רעים ואני מוצאת את עצמי מספרת רק שטויות. רק דברים קטנים שלא באמת חשובים כי אני לא יכולה לספר את מה שחשוב באמת.

לפני כמה שבועות נסעתי ברכבת ומישהו שאני לא מכירה התחיל לדבר איתי. זאת בסך הכל הייתה שיחה של חצי שעה ועדיין שמעתי על החיים שלו יותר פרטים ממה שרוב האנשים יודעים עלי. הלוואי וגם אני הייתי יכולה להיות כמוהו ולדבר בכזאת פתיחות על הדברים החשובים באמת.

אני פוחדת להעלם. אני פוחדת שלא יישאר אף אחד בעולם שמכיר אותי. זה לא עוזר אם אני קיימת אם אף אחד לא מכיר בזה. לאן ילכו כל אותן מחשבות ורצונות ודאגות? אני פוחדת להעלם.

אין לי כח יותר להילחם בדמעות והן שוב עולות ומציפות. נמאס לי מהן, שיעלמו כבר, הן חוסמות כל רגש אחר ואני מרגישה כל כך נטולת כוחות. אני רוצה שיהיה לי אכפת, לפחות מעצמי. אנשים דואגים לי ואני לא עושה עם זה כלום. סתם נותנת לעמי להידרדר. אני חולה ולא אכפת לי, אני בודדה ולא אכפת לי, אני הורסת לעצמי את החיים מרוב שעות של עבודה ולא אכפת לי. אני רוצה לחיות ואני לא יודעת איך. בעצם אני רוצה כל כך הרבה דברים ובסופו של דבר אני לא עושה כלום עם זה. אני לא מסוגלת לקחת אף החלטה נורמלית על החיים שלי. אני פשט בדיחה מהלכת. אני לא רוצה להעביר את החיים האלו, אני רוצה לחיות אותם. אני רוצה לחיות כל יום עד תומו אבל אני לא מוצאת את האופטימיות המתבקשת. אני שונאת להיות מודעת כל כך לעצמי ולמגרעות שלי בלי לדעת איך לתקן אותן. בכל יום שעובר אני רק מוצאת בעצמי עוד ועוד פגמים. איך אפשר לחיות ככה? או שאני אשלים עם עצמי או שאני אצליח לשנות. ככה אני לא מסוגלת להישאר. אף פעם לא האמנתי בלהצטער על מה שקרה ופתאום אני עושה את זה. אני יודעת שזה פשוט לא בריא. אני עושה לעצמי נזק ואני לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה, מכדור השלג הזה שרק מתגלגל וגדל.

עכשיו הקיץ מתקרב ואיתו אני יודעת שתגיע תקופה טובה יותר, אני מקווה שגם בשבילי. אני רואה בזה שחזרתי לפה סימן מעודד כי זה אומר שאיפשהו התעוררתי משנת החורף שלי ויצאתי מהאפתיות. וגם על הדרך פרקתי קצת מעצמי. תמיד אחרי שאני כותבת אני מרגישה יותר טוב. אפילו אתמול אחרי מלא זמן כתבתי שיר חדש, פתאום יש לי השראה. אני מקווה שזה לא רק שבוע מוצלח אלא התחלה של תקופה טובה יותר שתימשך גם כאן.

שיהיה סופ"ש מלא חיוכים

עדי:)