משועממת כרונית...

אני כל כך עצובה ומדוכאת ודיי בא לי למות כרגע... 
כל הגוף שלי כואב, יש לי מלא סימנים כחולים, השרירים שלי תפוסים ושברתי את כף הרגל בטיול בכרתים.
זה קרה ביום האחרון של הטיול, יצאתי עם חברה שלי ושני בחורים ישראלים נחמדים שהכרנו במלון, לשתות משהו בפאב המקומי ופשוט נפלתי ברחוב.

המשכתי ללכת איתם כדי להראות שלא כואב לי ולשדר עסקים כרגיל שלמעשה רציתי למות כל פעם שדרכתי על הרגל.

השעה הייתה קרוב לאחת בלילה וביקשתי מחברה שלי שנחזור למלון, נפרדנו מהשניים וחזרנו.

בקבלה אמרו שצריך להגיע רופא בבוקר ושהוא יראה את הרגל, אז החלטנו לחכות. קיבלתי מהם הרבה קרח, חבשתי את הרגל במגבת והלכתי לישון.

למחרת קמתי וכף הרגל התנפחה ושינתה קצת צבע. חיכתי לרופא עד שיגיע בעשר והוא החליט שיראה אותו אורטופד מקומי. הוא קבע לי תור ותוך רבע שעה הגיע רכב חמוד מהמרפאה המקומית לאסוף אותי. הגעתי לשם כשבחור יווני ענק מלווה אותי ועוזר לי ללכת. עשו לי צילום והרופא אמר שזה שבר קטן בעצם שממשיכה את הזרת. איזה זין. הוא החליט לא לשים לי גבס כדי לא להכביד עליי ובמקום זה שם לי סאד מפלסטיק ולעטוף את הרגל בתחבושות אלסטיות.

הוא נתן לי קביים והראה לי איך ללכת (קביים זה כואב. אף פעם לא הלכתי על קביים. זה כואב בבית שחי, בשרירי החזה והרגל הטובה שלי מפעילה שרירים שלא ידעתי שהם קיימים. זה כ"כ כואב.), שלמתי ממיטב כספי (כמובן שהביטוח יחזיר הכל) וחזרתי למלון עייפה וכואבת.
השעה הייתה קצת אחרי אחת בצהריים כשהטיסה הייתה בשמונה בערב.

היינו צריכות לעשות צ'ק אין בשתיים עשרה בצהריים, אז חברה שלי ואני ושני הבנים הנחמדים שהכרנו הוספנו כסף כדי להשאר בחדר שלנו עד ארבע. היה דיי נחמד, אפילו משעשע איתם. הם ממש חמודים אבל תפוסים (לפחות אחד מהם, השני נראה בדכאון כאילו חברה שלו נפרדה ממנו רגע לפני הטיול).

התקשרתי להורים שלי סיפרתי להם מה קרה ולא הפסקתי לבכות בערך במשך שעה עד שהתעייפתי.

ההסעה של הטיסה הגיעה קצת אחרי חמש וקפצתי לתוך האוטובוס. ממש קפצתי על המדרגות הגדולות האלה. אין לי מושג איך עשיתי את זה...

כשהגענו לשדה תעופה הביאו לי כיסא גלגלים כדי שאוכל להתנייד. מסתבר שכשאתה על כיסא גלגלים אתה לא צריך לעבור ביקורת דרכונים ובידוק ביטחוני כמו כולם. גם אם התור יהיה באורך של קילומטר, אחד העובדים בשדה תעופה יסיע אותך על הכיסא ויעקוף בשבילך את כל התור הזה.

אז לקחתי איתי את חברה שלי, ושני הבחורים החמודים שהיו איתנו ועברנו כולנו בבידוק המהיר, ותוך חמש דקות סיימנו הכל.

נשאר לנו רק לשרוף שעתיים עד לטיסה. במהלך השעתיים הללו הרבה ישראלים חטטנים התעניינו איך הגעתי למצבי הנוכחי. אני חושבת שספרתי בערך את הסיפור הזה בערך כמה עשרות פעמיים. וגם למדתי בזמן ההמתנה להעריך את שרותי הנכים ובאמת להשתמש בהם מבלי להרגיש רגשות אשמה.

אז עברו להן שעתיים ועוד שעה (כי מסתבר שבכרתים יש שביתה של עובדי שדות התעופה) ונוכחתי לגלות שאנשים עם מוגבלויות ועל כיסא גלגלים לוקחים ראשונים למטוס ומכניסים אותם בכניסה אחרת, מיוחדת רק להם.

אז לקחו אותי ואת חברה שלי (את שני הבחורים השארנו מאחור כי מותר רק מלווה אחד) במין מסוע כזה שמעלה אותך במעלית גדולה בדיוק עד לפתח של המטוס. יש למעלית הגבהה והיא עולה יותר מחמישה מטרים ישר לכניסה. כמובן שישבתי בשורה הראשונה במטוס כדי שאוכל להשעין את הרגל שלי בנינוחות. חברה שלי ושני הבחורים שאיתנו קבלו בזכותי מקומות לא פחות טובים, בשורה השנייה. ותודה לישראייר שהיו ממש נחמדים.

כשהגענו לארץ הפעם הייתי צריכה להמתין כדי שכל הנוסעים ירדו עד שיביאו את המסוע והמעלית שתיקח אותי שוב למסלול המהיר והנחמד. כך שלמרות שירדתי אחרונה מהמטוס עבדתי את הביקורת דרכונים לפני כולם, והעובד של השדה התעופה (צח, שנה שלישית בבר אילן לומד כלכלה ומנהל עסקים. ממשיך להנדסאי וחתיך הורס) לקח לי את המזוודות, הקניות מהדיוטי פרי ובעקרון עשה בשבילי הכל כולל להוציא אותי עם הכיסא לקבלת הפנים כדי שאמא שלי תוכל להחליף את מקומו. חבל, הוא היה ממש חתיך.

בשל העובדה שאמי עובדת בבי"ח, היא לקחה אותי ישר למיון שם עשו לי שוב צילום ובדקו אותי רק כדי להגיד שהיוונים עשו עבודה טובה, אין צורך להחליף לגבס ושיש לי שבר בעצם קטנה בכף הרגל שממשיכה מהזרת. למזלי אני צריכה להוריד את הדבר הזה בעוד שבוע, והעצם הארורה הזאת תתאחה ממש מהר.

אבל זה כ"כ מבאס, ואני כ"כ בדכאון בגלל זה שאני אפילו לא יכולה לתאר לכם עד כמה.

כן כרתים מדהימה והחופשה הייתה נהדרת, אבל זה בערך כרגע כל מה שאני זוכרת מהטיול. ואני מתחילה ללמוד ב 17 לחודש והשבוע הזה היה אמור להיות שבוע חופש לפני הלימודים, ותכננתי לעשות כ"כ הרבה דברים וללכת למלא מקומות ולצאת כל ערב. ובעקרון להתחיל את השנה בצורה מושלם.

ועכשיו, עכשיו אני לא יכולה לצאת שבוע מהבית. אני לא יכולה לדרוך על הרגל. אני אומנם לא הולכת על הקביים בבית כי הם מכאיבים לי אפילו יותר מהשבר עצמו וכל הגוף תפוס לי שאני לא יכולה לזוז גם בלי קשר לשבר. ואני כ"כ עצובה שכבר לא נשארו לי דמעות וכוח לבכות יותר.

מה שנותר לי זה רק לשתות את כל המרטיני שהבאתי איתי. אני בטוחה שההורים שלי יבינו.

אולי לקחת עוד משככי כאבים ולעשן את הג'וינט שנותר לי, שהיה אמור להיות ג'וינט שמח ועכשיו הוא ג'וינט עצוב.

ואומנם היו לי היום מלא טלפונים מחברים מודאגים אבל השעה שתיים עשרה בלילה, אני מקלידה תיכף שעה ואני מרגישה לבד. שכולם עושים משהו ואני תקועה בבית לבד.

כל מה שאני רוצה לעשות כרגע זה לצעוק, לבכות ולרקוע ברגליים על הרצפה מרוב תסכול. אבל אני לא יכולה לעשות את זה  :(

שפחתכם.