אני שבועיים בלי פסיכולוג ולא קל לי. אני במין רגרסיה והיא מעיקה עליי. אני מבולבלת, אני רגילה שיש לי עם מי להתייעץ על השטויות שאני עושה.
בגלל השבר, אני דוחה את עזיבת העבודה. יש לי ימי מחלה עד סוף החודש.
אני מתחילה ללמוד עוד פחות משבוע ואני בשלב ההדחקה. אני כ"כ מפחדת שכל האנרגיות שלי כרגע מרוכזות ברחמים עצמיים על מצבי הגופני, רק כדי לא להתעסק עם המחשבה שעוד חמישה ימים אני מתחילה ללמוד. אבל אני יודעת שזה שם, ובעוד כמה ימים אני אקבל התקף חרדה נחמד. אני אפילו דיי מחכה לו, כי אני יודעת שהוא שם ואני רק רוצה שיגמר כבר. אז יש לי רסקיו וג'וינט. למרות שאני לא חושבת שזה חכם לעשן בהתקף, אז ככל הנראה אני לא אעשן. זה רק יגביר את החרדות.
ואני כ"כ מבולבלת. אני לא יודעת מה קורה עם הבחור הנחמד.
אני באמת לא יודעת איפה אנחנו עומדים. אנחנו ידידים, יזיזים, חברים ? אין לי מושג.
הוא היחיד מהחברים שלי שבא לבקר אותי עד עכשיו. היחיד שאמר שיבוא לבקר ובאמת הגיע. היחיד שבאמת רציתי לראות.
גם חברה שלי שטסתי איתה באה, אבל רק לכמה דקות כי שכחתי את הדרכון שלי אצלה, וזה לא ממש נקרא ביקור.
הוא בא והיה אצלי כמה שעות. אפילו הכיר את ההורים שלי, ושני האחים שלי היו בבית. קצת מוזר. אכלנו סושי והוא אפילו עזר לאחותי לחבר את הדיוידי החדש. אני פשוט אשאל אותו מה המצב בינינו. אני לא יכולה עם חוסר הידיעה הזאת.
לא עשינו שום דבר, אני שונאת להזדיין כשההורים בבית, וגם להתמזמז לא בא בחשבון. אני כל הזמן מרגישה אותם מאחורי הדלת וזה לא עושה לי טוב. אז חוץ מנשיקת פרידה קצרה כשהוא הלך לא ממש היה משהו.
אני דיי מתחרפנת. אני עייפה אבל המחשבות לא נותנות לי מנוחה. אני יותר מידי זמן עם עצמי בבית לבד. חושבת. כל היום, זה כל מה שאני עושה. בסוף אני אשתגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית