משועממת כרונית...

אני רוצה להרוס משהו יפה. אני רוצה לשבור משהו... באמת.

הייתה לי עכשיו את אחת השיחות היותר מעצבנות ומשפילות שהיו לי איי פעם. סתם שיחת חולין קלילה שהתגלגלה למשהו מעצבן ומדכא.

דברתי עם ה"בחור הנחמד", ושמתי לב שהוא כל הזמן מנסה לשנות אותי ולגרום לי לאהוב דברים שהוא אוהב, לעשות דברים שהוא אוהב, להקשיב לדברים שהוא אוהב.. ובין הייתר הוא לא שוכח להזכיר לי שחברה שלו הקודמת הייתה עושה, שומעת ואוהבת את אותם דברים...

הוא העביר ביקורת על התחומי עניין שלי ועל הדברים שאני עושה והבחור ש"לא שופט" כביכול לא מבין מה אני עושה ביום-יום ולמה התחומי עניין שלי כ"כ צרים. אבל אני לא חושב שאת "צרת אופקים", הוא אומר לי.

אם יש כמה דברים שלמדתי משאול זה לא להיות עם מישהו שלא מקבל אותי כמו שאני או מנסה לשנות אותי.

אז הדמעות האלה יעברו בסופו של דבר, אני בטוחה. ואחרי שהייתי קרה ומגעילה אליו בשיחה בפייסבוק, עצרתי את עצמי לפני שהייתי כותבת לו דברים שהייתי מתחרטת עליהם ואז הוא יתקשר. כמעט ולא עניתי, אבל זה סתם היה ילדותי.. אז פשוט הייתי לא נחמדה וקרירה, כי אני לא יכולה לזייף רגשות.

אשה, מה לעשות... רק חזרתי על המשפט שאני בסדר וזה יעבור וכו'.

ושוב אני חוזרת למסקנה שהבחורים הטובים הם אלו שהכי יפגעו בך.

אז חזרתי לנקודת ההתחלה מבחינתי.

ביום ראשון הלימודים ואני מרגישה אדישות, חשבתי שלבזבז היום 1000 ש"ח בקניות יעודדו את מצב רוחי ויציתו בי שמץ של התרגשות אך טעיתי.

דיי התגעגעתי להרגשה הזאת, אני לא מרגישה כשלון ששבועיים אחרי סיום הטיפול אני בדכאון ובא לי למות.. זה היה מתבקש.

אני צריכה להפיק מההרגשה הזו את המייטב. זה אפילו מרגיש קצת כמו בתיכון ההרגשה הזאת... יום ראשון לימודים ואני בדכאון, מאוד מוכר. לא משהו שלא חוויתי במשך 3-4 שנים.

הלכתי לעשות משהו צר אופקים,

שפחתכם.