משועממת כרונית...

אז כנראה שהתחלתי את לימודיי האקדמיים. כמה נחמד. האמת שלא באמת חשבתי שאגיע לזה. לא שאני ממעיטה בערכי או משהו כזה, פשוט אני עדיין מרגישה בת 12 ואני לא מבינה מה אני עושה בקמפוס ולומדת לתואר ראשון. זה נשמע מוזר... אני יודעת. אפשר להגיד את זה על כל דרך בחיים הבוגרים, אבל הפעם זה מרגיש שונה.

לא חוויתי התרגשות יוצאת דופן השבוע, למעשה זה הרגיש לי כמו לחזור לבי"ס רק במקום הליכה של שלוש דקות מהבית, זו נסיעה של שעה וחצי. למרות שנכון לעכשיו אני אוהבת את הנסיעה הזו, מלבד השלמת שעות שינה אני מבלה בנעימים עם הmp המשובח שלי, אהבת האמת היחידה בחיי.

מה שתרם גם לתחושה הבית ספרית זו החברה הכי טובה שלי ועוד בחור שלמדו איתו בכיתה ועכשיו גם לומדים איתי בכמה קורסים... והקמפוס ששורץ בכמות אנשים מהשכבה שלי, כך שלפעמיים ללכת בין המסדרונות זה כמו לחזור לרגע ליב'. אל אלוהים. לא משהו שהייתי רוצה לחזור אליו.

בכל אופן, המרצים סבבה. עדיין לא תהיתי לעומק על קנקנם, אבל ברגע שיש לך מרצה שנותנת בשיעור מבוא שלה דוגמא מפלאש פווארד, אי אפשר לטעות לגבם. רובם באמת אחלה...

בינתיים אני מדדה לי בקמפוס ההררי, הרגל כמעט וחזרה לעצמה. למי שמכם לא מכיר את מכללת אריאל אז המקום נמצא על הר ודיי מעיק ללכת ממקום למקום. אבל אני בטוחה שברגע שהרגל שלי תתייצב ותחלים אני אקפץ לי ממדרון למדרון בקלילות.

האמת שתכננתי פוסט ארוך מזה, אבל תחושת מועקה מונעת ממני להתבכיין בפוסט שצריך להיות על שבועי הראשון בשנה א'.

אני בטוחה שעוד יממה אתאפס על עצמי ואכתוב שוב פוסט מתבכיין על דכאוני האחרון. כמה נחמד.... לא לצפות ליותר מידי.

היו שלום,

שפחתכם.