תכננתי לכתוב פוסט מרמור ארוך ומתיש ושוב לחזור על אותם דברים שאני תמיד כותבת כמו תקליט שחוק. הוא נכתב והפעם נחמק לא בגלל שהמערכת לא זיהתה אותי אלה בגלל שמחקתי מילה אחרי מילה ממה שכתבתי.
אני לא יודעת למה. כל מיני דברים שנאמרו לי בשבוע האחרון העיקו עליי וגרמו לי לחשוב אם הבחירה שעשיתי ללימודים היא נכונה. ובכלל גרמו למחשבות טורדניות לחזור ולבעבע בראש ולגרום להסחות דעת כאלה ואחרות.
והסופשבוע הנורא הזה שעבר עלי, אני כל כך שמחה שהוא נגמר. הייתי מצוננת ובחמישי בערב עלה לי קצת החום ונשארתי בבית ביומיים האלה. הייתי צריכה לקרא כמה מאמרים בקרימינולוגיה ופתאום הרגשתי שלכולם יש חיים וכולם עושים משהו ורק אני בבית קוראת מאמרים על רוצחים ופסיכופטים. ותמיד כשאני קוראת את המאמרים האלה אני מתמלא אמפתיה אדירה כלפם ומרגישה את מה שהם חוו ולמה עשו את מה שעשו. זה מוזר, לא זכור לי שהרגשתי איזושהי אמפתיה כלפי הקורבן אף פעם, זה תמיד היה כלפי העבריין. ואז אני מתחילה קצת לחשוש מעצמי. לאחותי תמיד היה משפט שהיא הייתה אומרת חצי בצחוק חצי ברצינות שיום יבוא ואני אהיה מהאנשים האלה שיקחו תת מקלע וירצחו את כל המשפחה שלהם וכמה אנשים שהם יתקלו בהם ברחוב. גם בדעבד אחותי אמרה לי שההורים שלי חשבו שאני אתאבד בחודש הראשון שלי בצבא וכל שיחת טלפון שלי מהטירונות הייתה מלווה אותם בחרדות. זה לא קרה.
בינתיים. ועדיין לא הגעתי לגיל 27 שידוע שהוא הגיל הבעייתי ואף ידוע בכינויו המפוקפק "קללת ה-27".
אבל יש לי עוד קצת יותר משנתיים לגלות אם הקללה תקפה גם עליי. אני מניחה שלא.
בכל אופן, הסופשבוע הזה הוכיח לי שאני לא יכולה להיות יותר מידי זמן עם עצמי לבד.
(נכון שזה פטתי לחכות למישהו שלא שם עלייך שיתחבר לפייסבוק רק כדי שתוכלו להגיד לו משהו ? וזה רק בגלל שאין לך אומץ להתקשר אליו..)
ראיתי את הסרט/קליפ החדש של קנייה ווסט בסופ"ש והוא פשוט יפייפה ועצוב נורא. האיש הכל כך מגלומן והנרקסיסט הזה הוא מוכשר בטירוף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית