משועממת כרונית...

תסלחו לי שאני לא מתכוונת לדבר על יום השואה, אלא על הצרות הפרטיות והזוטות שלי. 

אני וס' יצאנו שלוש פעמיים, הייתי כבר אצלו בדירה, שכבנו והכל טוב ויפה (כן, אני מהירה... אתם מכירים אותי. אין חדש תחת השמש).
אני מאוד מחבבת אותו והוא הבחור הכי נורמלי שפגשתי מזה הרבה זמן, במיוחד מהאתר.

אין שום בעיה מלבד בעיה אחת קטנה שהיא למעשה איננה כלל בעיה. לא שהעובדה שהכרתי אותו מהאתר מטרידה אותי אלא הסרט הנע בה הדברים נעשו. במשך חודש ימים נפגשתי עם בחורים, יצורים ויצורים יותר, ופשוט העברתי אותם הלאה על מעין סרט נע שכזה כי הם לא התאימו לי. 
ועכשיו בא הבחור החמוד והנחמד הזה, שהוא לגמרי הטעם שלי, הוא מצחיק אותי מאוד, יש לנו אותו טעם מוסיקלי, אותו טעם בסרטים ואני מתה על החתולה שלו, לכאורה הכל מושלם. אבל זה מרגיש לי כאילו עצרתי את הסרט הנע שלי, היחסים האלו שלנו לא מרגישים לי חלקים וטבעיים, כאילו הוא עוד אחד מהנסיונות שהיו לי עד עכשיו מהאתר רק שעכשיו אני בוחנת לעומק את "המוצר", ואם הוא הוא נראה לי אז אני אשתמש בו יותר.

זה אולי נשמע רע, אבל אני מרגישה שאני מתאמצת שזה יתאים. 

אני חושבת שאם היינו נפגשים "בדרך הטבעית" הכל היה שונה, נעים וזורם יותר ולא הייתי צריכה להתחרות בעצמי ולנסות להוכיח לעצמי שאני באמת מוצאת מישהו שמתאים לי מהאתר הזה, ולא רק בגלל שאני משלמת עליו תשלום חודשי קבוע.

זה נשמע רע, אני יודעת ואני באמת מחבבת את הבחור, אבל יש לי כרגע איזושהי חסימה בראש שאני לא יכולה להתעלות עליה.

אני לא יודעת מה לעשות ואיך להתנער מההרגשה הזאת.

אני שונאת את עצמי על זה שאני עדיין חושבת על האקס (לא האחרון, זה שלפניו) ועל התקופה הזאת שלנו ועל איפה שהיינו לפני שנה בזמן הזה.

ואני שוקלת אפילו לבקש כמה מכות חשמל מהרופא אצלינו במחלקה בגהה.. אולי זה יעזור לי קצת, הם עושים את זה הרבה אצלינו :)

ואפרופו גהה, כ"כ התגעגעתי למחלקה שלי בשבועיים האלה שלא ראיתי אותם בחג, שאני לא יכולה לחכות כבר למחר שאראה אותם שוב. זה ממש מוזר...
לא חשבתי עד כמה אני צריכה את החמש שעות האלה שם גם בשבילי.

ושיר יום השואה בעקיפין. שלא תגידו שאני מתעלמת לגמרי.

אני כ"כ אוהבת את השיר הזה שהיום הזה הוא תירוץ לשים אותו...