לא יודעת למה או על מה לשים את האצבע אבל התקופה הזאת מוזרה. יש לי בה הרבה שיחות עם אנשים אקראיים ולוו דווקא כאלה שקרובים אליי, שגורמים לי לתהות על החיים שלי או סתם מעוררים בי מחשבה.
ביום שבת האחרון עבדתי בוקר. ככל הנראה בשל העובדה שהיה זה ערב חג או שבע בבוקר ביום שבת לא היו שיחות בכלל. כך מצאתי את עצמי בעיצומה של שיחת נפש עם האחמ"ש החמוד שלנו, שלפני כן מלבד שלום ולשאול לשלומו לא ממש דיברנו. הוא סיפר לי על החברה הנוכחית שלו (מישהי מהעבודה. מסתבר שזה טרנד כזה אצלנו ויש הרבה זוגות. נראה לי שידי על העליונה, אני כבר יצאתי עם שניים! :P), ונידב פרטים אינטימיים שלא ביקשתי לדעת... מפה לשם התחלנו לדבר על העובדה שהוא כותב סיפורים וברגע שהוא לא כותב ואין לו מוזה הוא פשוט זורק את כל החיים שלו, בין אם זה להתפטר מהעבודה שהוא נמצא בה או להיפרד מחברה או משהו קיצוני כזה או אחר.. רק כי הוא לא מצליח לכתוב. מהסיבה לפי דברי המשורר הדגול ע. לידר: ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב. ואז הוא שאל אותי כמה שאלות אישיות ומפה לשם אמרתי לו שלפעמיים אני חווה את אותו הדבר אבל אני בסך הכל כותבת בלוג מעפן. 8 שנים אבל מעפן. הוא אמר לי את מה שהפסיכולוג שלי אמר לי בזמנו, שאני יוצרת לעצמי את הדרמות הקיצוניות בחיים רק כדי שיהיה לי על מה לכתוב פה. אמרתי לו שזה שטויות אבל לא יכולתי שלא לחשוב שלפעמים כשמשהו קורה לי אני לא חושבת על איך אספר אותו לחברה שלי, אלא אני חושבת על איך אכתוב אותו בבלוג. וזה קצת עצוב.
רוב החברות שהיו לי והיה להן בלוג.. כבר דיי התקדמו עם החיים שלהם, אם לקרא לזה כך, והן כבר לא ממש כותבות. אפילו ציינתי בפניו את העובדה שהבלוג היה פרטי לשבועיים ושנאתי את העובדה שלא כולם יכולים לקרא בו.. שזה קצת פתטי. אני כבר שמונה שנים כותבת פה... אני לא יודעת אם זה טוב או רע.
ואז הוא ביקש ממני לעשות ניסוי ולא לכתוב במשך חודש. משום מה הרעיון הזה הרתיע אותי מאוד אבל נעניתי לאתגר. אני חושבת בכל אופן...
טוב, אולי לא חודש. גם ככה אני כבר בקושי כותבת פה אחת לשבוע. אבל נראה מה יהיה.
עד אז אני חושבת שאני יכולה לכתוב על הדייט המושלם שהיה לי ביום ראשון...
אז הפרפרים ממשיכים. האמת שהייתי בטוחה שהוא לא יתקשר, אבל הוא התקשר והדייט אכן יצא לפועל.
נפגשנו אצלי. חשבנו ללכת לשתות באיזה פאב לידי אבל בשל העובדה שהוריי בחו"ל ויש בבית מלא אלכוהול ואין בכלל אוכל... החלטנו להשאר אצלי, לראות סרט ולהזמין סושי. ראינו קצת טלוויזיה, התנשקנו ו... ובכן, הסרט לא ממש יצא לפועל.
כן, אני יודעת... דייט ראשון והכל. אבל לאור העובדה (ותרשו לי להיות לרגע שטחית ורדודה) שזה פחות או יותר הגבר הכי יפה וחתיך שיצא לי לשהות בחברתו (ואפילו היה מעוניין בי), הוא פחות או יותר too good to be true... ואני לא יודעת אם באמת יצא מהדייט הזה משהו בעתיד. החלטתי שעל הזין שלי...
אני אשכב איתו!
לבשתי את השמלה הקטנה והשחורה שלי (והראשונה שקניתי בחיי לפני כשבועיים. אחרי שהגעתי למשקל המדהים של 55.3 קילו והיד עוד נטויה. היעד הוא 50 קילו. ולא, זה לא הולך להיות בלוג פרו-אנה). אין מה להגיד, שמלות קטנות ושחורות עושות את העבודה.
אחרי שעה בערך התעייפנו, הזמנו סושי וכל מה שעשיתי היה לבהות בגבר המדהים הזה שיושב מולי. כן אני יודעת, שטחית ורדודה. תזדיינו.
אני בטוחה שלכל הגברים והנשים פה שהגיעו בטעות (או שלא) וקוראים את הפוסט הזה יש מין גבר/אישה אידיאלי/ת שהם/ן תמיד חלמו עליה מבחינה מראה, גוף, פנים. אז אני השגתי את שלי! וגם אם זה דרש ממני לשכב איתו בדייט הראשון, לא אכפת לי! :)
אחרי שאכלנו, שתינו והזדיינו הוא הכין לי הפתעה מופלאה וגלגל לי ג'וינט שמנמן ונחמד.
(במעמד זה עליי להתנצל בפני אמי על השחתת הסלון המושלם שלה עם רהיטיו העתיקים והמחודשים שעלה לה כמה עשרות אלפי שקלים).
לאחר התמסטלות קצרה חזרנו לסשן נוסף שאת פרטיו אשמור לעצמי... אתם יכולים להשתמש בדמיונכם הפרוע.
תודה על ההקשבה, אני אשתדל כעת לא לכתוב זמן מה רק כדי לראות אם זה אכן יצליח, הניסוי הקטן הזה שנדרש ממני.
מה גם שזה תירוץ מושלם לתקופת המבחנים הבאה עליי לרעה בעוד כשבוע ימים :/
היו שלום ותודה על הדגים.
י'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית