משועממת כרונית...

טוב, נגמלתי מספיק. סיימתי להוכיח לעצמי שאני יכולה להסתדר בלי הבלוג ולא לרצות לכתוב כל הזמן כל מה שעובר לי בראש.
ואז התמכרתי לאינסטגרם. :)
כוסעמק. אני פשוט מכורה וזהו. ללייקים, הודעות, תגובות של אנשים... שכל אחד מגיב לי על מה שאני מפרסמת בכתב או בתמונה.
יופי, הוכחתם את טענתכם. אתם מרוצים עכשיו?!
מעולם לא אהבתי תשומת לב כזו או אחרת בין חבריי או בחברה בכלל. תמיד הייתי ילדה נחבאת אל הכלים ושמחתי שאף אחד לא מודע לקיומי בכיתה או בצבא. אבל כשזה מגיע לזה... אני זונת תשומת לב ולייקים, בסדר? אני אוהבת את תשומת הלב הזאת ושאוהבים את מה שאני כותבת או מצלמת.
בשבועיים האחרונים אני משקיעה בצילום ובעיצוב תמונות כאילו הייתי מינימום פאקינג אנדי וורהול. 
זהו. הוצאתי את זה החוצה.

תאמינו או לא, אני עדין ממשיכה לצאת עם הבחור. אני חושבת בכל אופן... אני לא באמת יודעת מה ההגדרה של מה שאנחנו עושים בדיוק.
אחרי הפוסט הקודם נפגשנו שוב, הפעם אצלו בבית והיה מושלם. כולל המוזיקת רקע שהכין מבעוד מועד (תערובת של ג'ז ובלוז רומנטי שהוחלף בדיסטורשן רועש בשל שנאתי העזה למוזיקת מעליות רומנטית שכזאת), אלכוהול משובח וטוב, שיחת נפש ארוכה לתוך הערב, ג'וינט שמנמן ונרות רומנטיים שהודלקו ליצירת אווירת הסקס שלא איחר להגיע.
ואז הבחור נסע לחו"ל ליומיים להופעה שלו בחו"ל (כמה מוזר לרשום את זה...) והייתי בטוחה שאח"כ הוא לא יתקשר. אך כגודל ציפיותי הנמוכות להפליא, כך גודל ההפתעות מהבחור, והוא אכן התקשר יום אחרי שחזר בשל לו"ז צפוף. לצערי דחינו את פגישתנו השבוע בשל המבחנים שלי וההופעות שלו, אך ניפגש שוב בשבוע הבא.

שבוע שלם אני על רטלין.
בעקרון יש לי מצב רוח מדהים לאחרונה, מרומם ושמח. כל דבר גורם לי לחייך ולהיות מאושרת. אפילו חיכתי לתקופת מבחנים הזאת בכליון עיניים מאיזושהי סיבה לא ברורה. האמת שדיי הגעתי למסקנה שהדברים שאני לומדת אשכרה מעניינים אותי וכייף לי ללמוד אותם אז החלטתי להשקיע ולשבת על התחת כדי שיהיו לי ציונים טובים ואת האופציה לתואר שני בקרימינולוגיה קלינית שאני כה רוצה ללמוד ♥
ואז הגיע השפעת הרטלין וחרבה הכל. כן, הוא עוזר לי ואני לא קמה מהכיסא במשך חמש-שש שעות רצוף... אני לא אוכלת, לא שותה, אפילו לא הולכת להשתין. ואז השתן שלי בצבע צהוב זוהר שמורה לי שעליי להשתין לעיתים יותר תכופות...
ואז ההשפעה שלו פגה. אני לא יודעת מי מביניכם שלוקח רטלין אבל הפאקינג דכאון הזה והרצון העז להרוג את עצמך כשהוא מתפוגג הורס לי את החיים.
עם כמה שאני אוהבת את הכדור הזה (ובסמסטר הקודם הוא עזר לי להוציא ציונים של 80-90) אני שונאת אותו!
אז טוב לי, ואז רע לי וזה בא גלים גלים.


אני כבר רוצה שתקופת המבחנים הזאת תסתיים ואני אוכל לעבוד כמו שצריך ולהרוויח את לחמי. ואז לטוס עם אחותי לפראג להופעה של הפו פייטרס ולהיות בחופש אמיתי. כי מגיע לי. במשך שנה שלמה רק למדתי. וכשלא למדתי עבדתי. וכשלא עבדתי התנדבתי. 
אני צריכה חופש. או כוסית ערק להוריד את היום.


י'.