משועממת כרונית...

(כן, אני יודעת שזה לא שם הספר).
 

תמיד חלמתי לצאת עם אמן. מישהו שכותב, מצייר, מלחין. חיי את חיו הבוהמיינים וממצה כל רגע ביצירה ובחיפוש אחרי המוזה הבאה.
תמיד דמיינתי אותנו בדירת החדר שלו ביפו, שותים ומעשנים ומדברים על החיים. הוא משמיע לי משהו שהלחין או מקריא לי את הפרק האחרון שכתב ואני אומרת לו כמה הוא גאון ואז אנחנו מזדיינים עד הבוקר.
דמיינתי את הרגעים האלו כל כך הרבה, מין פנטזיה ילדותית שכזאת של בנות 14 שחולמות על הנסיך על הסוס, אלא שאני חלמתי על הפושע על הטוסטוס. 
חלמתי על הרגעים האלה וגם כתבתי אותם בתקופה שעוד הייתי כותבת ומשקיעה בזה. תסריטים, סיפורים... כשלי עוד היתה את המוזה והתשוקה למשהו יצירתי, אבל עם הזמן זה דעך.

ועכשיו אני יוצאת איתו. עם הפנטזיה שלי. ויש בה את כל מה שחלמתי רק עם תוספות נעימות. 
הוא קורא לי לסטודיו שלו כשאני בתחתונים ובחולצה שלו ומשמיע לי את הטראק האחרון שכתב. אני לא ממש מבינה במוזיקה הזאת. אבל היא נעימה לי לאוזן. ביטים רכים וקיצביים עם שורות נעימות שחוזרות על עצמן. לא באסים ובומים צורמים. 
לפני כמה שבועות הוא נתן לי את אחד הדיסקים שלו והבטחתי שאקשיב והוא אמר שסביר להניח שאני לא אוהב את זה.
השבוע כשהייתי אצלו בדירה, עדיין בתחתונים, בחולצה אחרת שלו ועם כוס קוקטייל ביד שהכין, הוא מראה לי את הציור האחרון שצייר והוא יפיפה. הציורים שלו באמת גורמים לי לחשוב ולהתבונן בהם. לו כי אני אוהבת אותו, אלא כי אני באמת אוהבת אותם. 
ואז הוא מראה לי את אוספי הפופ-ארט שאסף במהלך השנים. 35 שנה, יש הרבה מה לאסוף. בכל דבר בדירה שלו הושקעה במחשבה. הכל הוא עשה לבד. את הספות הוא ריפד, את השולחן הוא צבע, את הוילון הוא הכין מפיסת בד.
ואז אנחנו מעשנים ג'וינט, רואים תוכנית לעיצוב הבית בערוץ בית פלוס. הוא אוהב את זה. אפשר להבין למה... שותים עוד קוקטייל, בירה, וודקה. הוא מכין אוכל, אני אומרת משהו שמצחיק אותו והוא נותן לי נשיקה בראש. אנחנו מזדיינים, מדברים על החיים, רואים תרגיע, אוכלים במבה יבשה והולכים לישון. 
בבוקר לשנינו אין כוח לדבר. אני תמיד קמה לפניו ומסתכלת עליו ישן עד שהוא קם ומחייך. כל הגברים נוחרים, גם הוא. והוא כזה חמוד כשהוא נוחר.
כל המטר שמונים שלו פרוס על המיטה ליד המטר חמישים שלי ואני רואה את הבטן שלו עולה ויורדת עם כל נשימה. אם יש לי מצב רוח אני אעיר אותו במציצה. לרוב אין לי. אני יורדת למטה. הוא לא גר בדירת חדר ביפו כמו בחלום. אלא בדירה מרווחת של ארבעה חדרים אי שם בתל אביב, עם חדר קטן נוסף על הגג. 

היום דיברנו והוא שאל אם הקשבתי לדיסק שלו ואמרתי שלא. הוא אמר לי שאני לא אוהב אותו אז גם לא כדאי שאשמע.
שמעתי ואהבתי. כן, אין ספק שהוא גאון.


אחרי חודשיים איתו כל מה שאני רוצה זה לעזוב הכל ורק לחזור לכתוב. 


שפחתכם.