לפני כחודש בערך אחד החברים הטובים שלי מהלימודים דיבר איתי ואמר לי שרע לו והוא רוצה לפרוש מהלימודים. כתגובה אמרתי לו שזה תבוסתני ושנותרה לנו רק עוד שנה ושיעשה פוש אחרון וממש ירדתי לחייו בנושא.
השבוע דיברנו אחרי שלא דיברנו חודש בגלל המבחנים. הוא סיפר לי שהמצב הדרדר והוא הלך לפסיכיאטר שנתן לו מרשם לציפרלקס, ובאוניברסיטה (כן, כן... אוניברסיטה!) הלכו לקראתו בגלל המצב ואפשרו לו עוד סמסטר מיוחד עם קורסים שהוא נכשל בהם.
עכשיו כבר כמה ימים שאני מרגישה רע ומנסה לכפר על היותי חברה אטומה ומגעילה שלא שמה לב לאיך הוא הרגיש.
כבר במשך תקופה ארוכה שהוא מספר לי שלא טוב לו עם חברה שלו ושאחרי 7 שנים הוא שוקל לעזוב אותה, וכמה הלימודים מייאשים אותו ורע לו עם כל דבר שהוא עושה. חשבתי שזו סתם עוד תחושת ייאוש לקראת סוף השנה ואמצע התואר שרב חבריי מרגישים עכשיו...
ואתמול הוא סיפר לי על הטיפול והכדורים ולא ידעתי מה להגיד לו והרגשתי כ"כ רע.
אני שרוצה להיות מטפלת ביום מין הימיים ואפילו לא הקשבתי לו כשהוא אמר לי כשרע לו. אני נמצאת עם אנשים כ"כ בעייתים בגהה שבעיות "סתמיות" כבר חולפות לידי.... כל הזמן עוברת לי מחשבה בראש של "מי אני" שאטפל באחרים אם אפילו אני לא שמה לב לאנשים שנמצאים סביבי,
או לי....
:/
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית
