משועממת כרונית...

יש לי מבחן אחרון בעוד יומיים ואני לא מצליחה להתרכז. לקחתי רטלין אבל המוח שלי מרוכז במשהו אחר לגמרי. הוא מרוכז וחד להפליא במליון ואחד דברים למעט המבחן הארור הזה...

לפני כשבוע ישבתי עם חברה שלי לארוחת צהריים אחרי העבודה. האמת שעד לפני כחצי שנה לא סבלתי את הבחורה ופעם אפילו היה בינינו ריב בעבודה שהגיע לכדי התעלמות הדדית. מדובר בבחורה כוסית, בלונדינית מרמת אביב ג' שמתלבשת לפי הגליון האחרון של ווג. יחסתי לה מגוון סטראוטיפים מגדריים וסוציולוגיים שהתבססו על מאפיניים חזותיים וסביבתיים שעם הזמן הלכו והתבדו. כיום היא החברה הכי טובה שלי במוקד.
אז ישבנו לנו לארוחת צהריים חמימה ולחה בנלסון בגבעתיים, ואחרי שפרסתי לפניה את סיפור הפנטזיה שלי עם הבחור, היא חרצה שעליי להיפרד ממנו.
אחד הדברים שאני באמת אוהבת בה זה שלשם שינוי על אף היותה חברה מהמין הנשי, היא אומרת לי גם דברים שלא תמיד נעים לשמוע (בין אם אכלתי יותר מידי והתחת שלי יגדל או בין אם אני יוצאת עם חטיאר שאיני יודעת עליו דבר ואני מבזבזת איתו את זמני), להבדיל מחברותיי האחרות שנוטות להיות חיוביות כשזה נוגע לקשרי האבסורדיים והבלתי אפשריים ולהגיד לי לתת לזה צ'אנס. 
אומנם ידעתי מלכתחילה שהקשר איתו לא נועד לפעמוני חתונה או אפילו לכנות אותו "קשר" או רחמנא ליצלן "חבר", אבל לפעמים צריך לשמוע מהצד איך הדברים נראים כדי שהאסימון ירד (כנראה שגם אני זקנה אחרי הכל אם השתמשתי בביטוי הזה...)
אחרי כמה ימים בהם הייתי פקעת עצבים, חרדתית להפליא ורבתי עם כל דבר שזז (בשל המחזור. תמיד להאשים את המחזור!) החלטתי להיפרד ממנו השבוע. כבר נהלתי בראשי אינספור פעמים תסריטי שיחה, ומה אגיד לו.. ואני יודעת שזה אפילו יהיה הדדי כי לא נראה לי שהוא כ"כ מרגיש אלי משהו למעט דרך קלה לספק את עצמו, וכך החלטתי לעשות את זה היום בפגישתנו השבועית (לא לפני שאספק גם את עצמי).

אממה, הבוקר בעודי מתכוננת ללכת לעבודה ולספר לחברתי שהיום זה היום ואני חוזרת אל שוק הרווקות... אמא שלי אומרת לי שלא מוצא חן בעיניה הקשר איתו ואני "הורסת לעצמי את החיים" (כמה דרמתי וכמה בולשיט) ושאני צריכה להיפרד ממנו.
ועכשיו אני צריכה להישאר איתו עוד חודשיים לפחות :( 
אוף. אין מצב בעולם שאני אתן לאמא שלי את הסיפוק שנפרדתי ממנו אחרי ה"שיחה" (תכלס זה היו צעקות שאני לא אראה אותו יותר.. כמה רומיאו ויוליה מצידה) שהיא עשתה לי. ואם אצטרך אני אפילו אתחתן איתו רק כדי שהיא לא תזכה להגיד לי "אמרתי לך".
כן, מאוד גיל 16 מצידי... אבל המחשבה שהיא תחשוב שעשיתי את זה בגללה ולא שתכננתי לעשות את זה כבר שבוע, מוציאה מזה את כל החשק בלהיפרד ממישהו שתמיד חשקת בו ולבסוף גם אתה זה שזרקת אותו. כן זה אולי נשמע מגעיל, אבל יש בזה גם סוג של הנאה. כמו לצאת עם החתיך או המלך של השכבה ולגלות שהוא אפס ולהגיד לו "לא". בלי להתרברב זה מה שקרה לי השבוע.... :P (לא שיצאנו, פשוט אמרתי לו רק "לא").

והיום אנחנו נפגשים, ואני מרגישה שאני צריכה לשחק משחק של הכל טוב וכייף לי איתו. ובאמת כייף לי איתו, יכול להיות שזה באמת יקרה ונהנה לנו כמו תמיד, אני פשוט לא בנויה למשחקי היזיזות האלה יותר... זה מתיש. וזה עוד יותר מתיש לקבל את המשפט "תעשי מה שבא לך" אחרי חודשיים שאתה בקשר עם מישהו. כנראה שגם אחרי 35 שנה גברים עדיין לא יודעים איך לדבר עם בחורות ומה לא להגיד להן כדי שירצו להיות איתך.

אין לי כוח, באמת.... אני רק רוצה שהשלושה שבועות האלה יעברו ושאוכל לטוס מכאן ולחזור בראש שקט מבלי שאצטרך לראות אותו יותר. אבל עכשיו אפילו להיפרד ממנו כמו שצריך אני לא יכולה. ועוד חודש היום הולדת שלו... ואני לא רוצה להיות הכלבה שנפרדה ממנו ביום הולדת שלו.
סעעעמק הרטלין הזה, רק דכאון הוא עושה.


סתם, אני מצטערת... אני אוהבת אותך! לעולם לא אקלל ואשמיץ אותך שוב, כדור יקר שלי! ♥