משועממת כרונית...

הרומן הגדול שלי ממשיך. אבל לא הלילה. 

בשנים האחרונות קראתי לא מעט ספרי פסיכולוגיה וטיפול. קצת לפני הטיפול שלי וההחלטה ללמוד את התחום מצאתי את עצמי שוקעת בספרי פסיכואנליזה חופרים וחופרים יותר. חלקם שיעממו אותי עד מוות וחלקם גרמו לי לבכות. אחד מהם היה סערת נפש של פרופ' יורם יובֵל. הכרתי אותו הרבה לפני שנהיה סלב טלוויזיוני שמטפל בידוענים ומנסה לנתח את נפשם בתוכנית של שלושים דקות. מבלי להשתחצן, הגעתי אליו בכלל דרך סבו, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, אשר בגילי המופלג אני יכולה להעיד על עצמי שכבר מגיל צעיר, על אף יהדותו התעניינתי, הסכמתי וקראתי חלק מכתביו. 

אני חייבת לציין בכנות שלמרות אין ספור הדייטים, החברים, היזיזים והידידים שהיו לי אמונתי במושג "אהבה" קטן עם השנים עד לגודלו המיניאטורי הנוכחי, אם בכלל. לא כקלישאה נקבית של בחורה ששברו לה את הלב והיא מצהירה בזאת שאין לה צורך או אמונה באהבה, אלא כמישהי שקראה, הפנימה ומודעת שהמונח הזה הוא דבר נוזלי, דינמי, בלתי יציב ובלתי אמין לחלוטין ובעל תוקף מסריח למדי. אני מאמינה באמת ובתמים שאין אהבה שנשארת לנצח.

כמו זו הנוכחית למשל.
למעשה אין שום פואנטה לפוסט מלבד מרמור נשי על תוכניות גדולות שתוכננו להיום עם מושא תשוקתי הנוכחי (כך אקרא לו, כי זהו שמו :). 
תכננו להיפגש היום אחרי כמעט שבוע בהם כל אחד היה עסוק בעולמו הפרטי. תכננתי ללבוש את השמלה החדשה שקניתי, שמלה מתוקה בצבע תכלת עם נקודות לבנות ומחשוף נדיב בסגנון שנות ה-50 (מאוד מד-מנית). 
להיכנס לAM/PM מול ביתו ולמלא שקית עמוסה כל טוב בירה ויין. אפילו הכנתי סרט אדום לקישוט השקית (כי המעמד מחייב). לקנות לנו פיצה איכותית ושמנונית, להביא לנו שתי סיגריות מלבורו שיוכל לרוקן את תכולתן ולמלא מחדש בעשב ירוק ורומנטי... לעשן ולהזדיין כל הלילה ובין לבין לראות סרט ישן של וודי אלן, כי הוא זקן ולא אכפת לו... ובטח הוא גם היה בהקרנה המקורית :P

וכעת נותרתי לבדי רק אני עם הפנטזיה, במבה ובקבוק ערק.