משועממת כרונית...

אפשר להגיד עליי הרבה דברים, בינהם שאני אימפולסיבית ופועלת רק לפי הרגש והבטן, אבל ההחלטה להיפרד מהבחור היתה כל כך לא אימפולסיבית וחשבתי עליה כל כך הרבה זמן שזו כבר הייתה החלטה שקולה והגיונית, בניגוד הגמור אלי.
היום החלטתי שזהו. לא אסחב את זה יותר, היום אפרד ממנו!

אחרי שאתמול התקשרתי והוא לא ענה, שלחתי לו היום בצהריים סמס וכתבתי שידבר איתי כשיהיה לו זמן. הוא מיד התקשר ואמר הוא חולה עם חום מאז ההופעה. יופי, הוא פשוט יגיד ויעשה הכל כדי שלא נפרד. הוא התבכיין קצת על זה שהוא מרגיש רע ויש לו חום וקבענו לדבר שוב בערב.
בינתיים הרחמים שלי אליו עלו ושאלתי את חברה שלי אם כדאי להיפרד ממנו עכשיו כשהוא חולה עם חום ומסכן. היא אמרה לי חד משמעית כן ושאני אפסיק לרחם עליו. הגעתי הביתה ואחרי בהייה ממושכת בטלפון ומחשבות חוזרות אם להתקשר או לא- החלטתי להתקשר.

מהצד השני ענה לי מושא תשוקתי החולני בקול נמוך ומשתעל. אמרתי לעצמי בלב שלא עוד רחמים על הבחור, אני צריכה לחשוב גם עליי.. וגם אם הוא עכשיו יהיה על ערש דווי, אני אפרד ממנו ויהי מה! (נו, לא באמת... אני לא עד כדי כך רעה).
אחרי שיחת חולין רגילה בה הוא סיפר על כמות האלכוהול ששתה בהופעה וכיצד התייבש ועלה לו החום, הוא סיפר לי על סדר יומו עד שקטעתי אותו. הזכרתי לו את שיחתנו הקודמת ואת העובדה שמאז פגישתנו האחרונה ההחלטה שלי בנושא להפסיק להיפגש רק התחזקה.
בהתחלה הוא שוב ניסה לשכנע שנמשיך להיפגש עד שאמצע את מה שאני מחפשת כי כייף לנו ביחד והסקס מצוין, ואני אמרתי שזה מה שבעיקר מקשה עליי.
הוא שוב ציין רגעים רומנטיים וזוגיים כדי לשכנע אותי להישאר ושזה מה שאני מחפשת- ואמרתי לו שלא. אני רק מרגישה יותר רע אחרי שאני הולכת ממנו..
הוא אמר שהוא האחרון שירצה לגרום לי להרגיש רע ורק אמר שהחיבור בינינו טוב וכייף לו לדבר איתי.
אחרי שהוא ניסה לשכנע להישאר ואחרי שאני הסברתי לו למה לא, סיפרתי לו על כל תאוריית הנשים שהוא יוצא איתן והוא הסכים איתי. 
הסברתי לו שהוא לא יכול להיות עם אישה בוגרת (לצורך העניין- מעל גיל 26) כי הן דורשות ממנו מחייבות שהוא לא מעוניין בה (הזכרתי לו את שיחתנו הראשונה על חתונה וזוגיות- כבר בפגישתנו השלישית) ושכל החברות שהיו לו עד היום- את כולן פגש בגיל 19 ואת כולן עזב אחרי גיל 21/22 כי הן אלו שלא מחפשות קשר רציני וארוך. והוא הסכים איתי.
הוא הסכים עם ההגדרה שלי לאהבה שלנו כמושא תשוקה ומין ששנינו מרגישים אבל לא מאוהבים אחד בשני רק שעכשיו זה מונע ממני להיות איתו, וציינתי בפניו שהסיבה שאני נפרדת ממנו בטלפון ולא פנים אל פנים היא רק משום שאני יודעת שאני לא אשלוט בעצמי לידו, כי אני עד כדי כך נמשכת אליו. 
זה נכון- חוץ מזה שאמרתי לו כמה דברים הרבה יותר רעים מזה במהלך השיחה... והוא חולה, אז רציתי לשפר לו קצת את האגו הגברי.

הוא אמר לי כמה דברים ממש יפים לגבי ומה הוא חושב עליי שגרמו לי לדמוע, דברים שאני אשאיר ביני לבינו.
סה"כ באמת אהבתי את הבחור והיינו יחד כמעט ארבעה חודשים.. מי היה מאמין שזה בכלל יעבור את הדייט הראשון.  
הוא הגשים לי פנטזיה מדהימה ורומן קייצי מדהים להתרפק עליו בעוד 60 שנה עם גבר שאהבתי. (והסקס הכי טוב שהיה לי בחיים... ביי פאר!)
פעם ראשונה שאני נפרדת ממישהו בכזאת אהבה ומישהו שאכפת לי ממנו ואני רוצה שיהיה לו טוב, כי עמוק בפנים אני גם קצת מרחמת עליו...

הוא אמר שהוא מוחק את המספר שלי כדי לא להתפתות להתקשר אליי (אני מודה לו על התירוץ היפה הזה, אין ספק שהוא טוב במילים. ועכשיו אני תוהה אם לעשות זאת גם כן למרות שכרטיסי הביקור שלו פזורים לי בכל החדר..) אבל הוא ישמח אם נמשיך לדבר בפייסבוק. למרות שאני עדיין תוהה אם למחוק אותו משם כי יש מצב שאם אראה שוב את התמונות שלו אני שוב ארצה בו כמושא תשוקתי.


אבל בינתיים נפרדנו כידידים, אבל באמת ידידים.. כי אחרי הכל, זה כל מה שהיינו.
אני לא מרגישה מבואסת, אבל אחרי השיחה הייתי קצת עצובה אבל גם כאילו אבן נגולה מעל ליבי ובתחושת הקלה.
וזהו. אחרי כמעט ארבעה חודשים- תם ונשלם.  
אני שוב רווקה- יאיי! או שבעצם....

 
והינה, אני אקדים תרופה למכה. אני אתן לעצמי להתבאס יום יומיים ואז אני אקדיש לעצמי את השיר הזה. וזהו, לא אהיה יותר מבואסת.
כי שנה חדשה וזה.