היה לי שבוע קשה, אומנם אני יזמתי את הפרידה מהבחור... אבל כל רגע רציתי להגיד לו שאני מתחרטת על מה שאמרתי ושנחזור להיפגש.
זה לא קרה. במקום זה החברים החמודים שלי היו שם בשבילי כשרק צייצתי שקצת עצוב והיו איתי וסיפקו לי היסח דעת רבוי אלכוהול וגלידה.
ככל הנראה גם בגלל החגים. אני שונאת חגים ואת כל המשפחתיות המזוייפת הזאת, גועל נפש. עוד לא התחיל החג וגיסתי ואמי כמעט הלכו מכות כבר ביום שבת... אבל היה טעים. גפילטע פיש וזה, אני אוהבת.
מהר מאוד חזרתי לשוק הבשר הנא של לאב מי וכבר בשישי הקרוב יש לי דייט.. למרות שהציפיות שלי ברצפה, אין לי ממש כוח להיפגש עם אף אחד ואני עדיין מעוניינת בבחור מהעבודה שלי. נראה לי שאציע לו דייט בקרוב. גם ידיד שלי מנסה לשדך לי את אחד החברים שלו..
בכלל, אני מרגישה כמו מקרה סעד. כולם מנסים לשדך לי ולהכיר לי גברים. :/
יצא לי לשמוע לאחרונה הרבה את השיר, אין ספק שהוא השיר הכי עצוב שנכתב איי פעם. במיוחד הפסקה:
Inside my heart is breaking
My make-up may be flaking
But my smile still stays on
(תוהה אם זה יהיה הקעקוע הבא שלי... נאא. אני יודעת מה הוא יהיה).
בינתיים אני אמשיך להיזכר לי במערכות יחסים כושלות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית