משועממת כרונית...

התיק כובס וסודר, הmp טעון עד סופו, המערכת הושלמה והכי חשוב- המרשם לרטלין עודכן ומוכן לשימוש.
מחר אתחיל את שנתי האחרונה באוניברסיטה ואין מאושרת ממני! 
האמת שאף פעם לא חשבתי שאלמד אחרי התיכון. מעולם לא החזקתי מעצמי הטיפוס הלומד (תמיד הרגשתי הטיפשה מבין חבריי), והנה אני כבר בודקת את דרכי לתואר השני הקרב ובא.
השנתיים האלו עפו לי ממש מהר ואין ספק שהשנה האחרונה הייתה אחת התובעניות בחיי. גם הלימודים, גם העבודה וגם ההתנדבות בגהה... מעולם לא חשבתי שאשרוד זאת, עבדתי שבעה ימים בשבוע ונשארתי בחיים כדי לספר.
השבוע גם הייתה הפעם האחרונה שלי בגהה והרגשתי צער גדול. בין אם בגלל ההתקשרות למטופלים ובין אם ההרגל להגיע כל יום חמישי למחלקה שלי, לדינמיקה הקבוצתית, לניתוק מהפלאפון, צביעה בדפי צביעה, משחקי חברה ושולחן וניתוק מוחלט של המוח. אני אפילו שוקלת להמשיך גם השנה אם הזמן יאפשר לי. 

אני תוהה אם להכריז שהשנה לא אבריז משיעורים, אעשה את כל המטלות שיתנו לנו, אגיש את כל העבודות בזמן ללא דחייה... אבל אני יודעת ששום דבר מזה לא באמת יקרה ובהזדמנות הראשונה שתהיה לי אבריז משיעור :P 
איזה נחמד להיות בשנה אחרונה... אני כל הזמן אומרת את זה לעצמי בראש אבל זה לא נקלט. 
אני מניחה שעוד כמה חודשים כשאני אשקע לי בין כל העבודות לסמינריונים אני כבר לא אחשוב כך... אבל עד אז- יאיי!


אז לכל הסטודנטים בינכם שמתחילים ללמוד מחר- שתהיה לכם שנה טובה ומוצלחת, אל תלמדו חזק מידי- בשביל זה יש רטלין.

שפחתכם.