משועממת כרונית...

היו לי כל כך הרבה דברים לכתוב השבוע, אבל כשאני מביאה את עצמי לכתוב כלום לא יוצא. אירוניה שכזאת.
אני נמצאת בתקופה מסריחה שאני לא יודעת ממש על מה לשים את האצבע, מה קרה ולמה, אבל יותר מידי אנשים עוצרים אותי ושואלים אם הכל בסדר. אחת הבעיות שלי היא חוסר היכולת להחביא או לזייף רגשות. אני חושבת שזו אחת הסיבות שבטח הייתי מלצרית גרועה, אם היה לי יום רע מיד היו רואים עלי ולא הייתי מקבלת טיפים. 

אתמול היתה לי שיחת סיכום עם הפסיכיאטר שליווה אותנו בדינמיקה הקבוצתית במהלך ההתנדבות בגהה בשנה האחרונה, בסופה הוא צריך לתת לי המלצות להמשך דרכי המקצועית בתחום. דיי חששתי מהשיחה, לא יודעת למה. המחשבה עליה העיקה עלי במהלך השבוע (אחת מבין המועקות הרבות שהרגשתי) וכל הזמן חשבתי מה אגיד לו, ואם אגיד האם זה ישמש כנגדי או בעדי. כי אחרי הכל הוא מכיר אותי לטוב ולרע, אין לי מה להסתיר ממנו.
כל מיני מחשבות עברו לי בראש. 
בבוקר נסעתי לאריאל לקורס בבניית אתרים ובן זוגי לעבודה לא הגיע, והוא המרגיע הפרטי שלי. כך שכבר היום התחיל רע. אומנם הוא לא הגיע אבל במהלך כל השיעור הסתמסנו והוא הרגיע אותי בכל זאת. חמוד. האמת שאני קצת בבעיה עם הבחור. קבענו שבסוף הפרויקט/קורס שאנחנו עושים נצא לשתות משהו והוא דיי מוצא חן בעיני. טוב בסדר הוא מאוד מוצא חן בעיני ואנחנו מדברים כל יום שעות ולא רק על הפרויקט המשותף. אבל שום דבר חיובי, רציני וארוך לא יצא לי מה'קראשים' הקטנים שהיו לי על גברים עד היום. בד"כ זה הסתכם בסקס, ואני לא מוכנה לשכב איתו לפני שנסיים את הפרויקט המשותף כי אז זה יהיה רע לתפארת ולא נצליח לדבר ולסיים את העבודה. בכל מקרה, החצוף הציע לי אתמול לצאת איתו היום וכמובן שהסכמתי. עכשיו אני רק לא יודעת אם זה דייט או שני עמיתים לעבודה/לימודים שהולכים לשתות משהו בערב שישי.... סעעעמק. עכשיו אני לחוצה. זה נשמע לי יותר כמו דייט.
אחרי שסיימתי את הקורס נסעתי לגהה. המתנתי לבחור בחדר המתנה של מחלקת הילדים ובין לבין הסתכלתי על ציורי הילדים שהיו תלויים על הקירות. ציורים רגילים וצבעוניים של ילדים קטנים, לא משהו יוצא דופן של ילדים שמטופלים במחלקה.
הוא הגיע בדיוק בזמן לפגישה, לא איחר אפילו בדקה. נכנסנו לחדר והתיישבתי על הכיסא שהוא סידר לי מולו, כשלושה מטרים ממנו. זה הזכיר לי את הטיפול עם שאול. למה הוא צריך לשבת כ"כ רחוק ממני? שוב הוא מתחיל עם השתיקות שלו והיה לי דה ז'ה וו. רק שפעם במקום תמונות של מוחות פתוחים על הקיר של שאול וציורים אבסטרקטיים שניתנים לפרשנויות שונות, היו על הקירות ציורים של ילדים וצעצועים מפוזרים בחדר.
אני לא אלאה אתכם בתוכן השיחה, רק אומר שהיא הייתה קצרה מידי. רציתי לחפור לו והוא לא אפשר לי. אבל היא הייתה טובה. שמעתי כמה מדהימה שאני ושיש לי ראש פתוח ושונה משל אנשים אחרים וכמה מיוחדת אני ושההמלצה תהיה חיובית. יאיי.
אחרי הפגישה נסעתי לי לעבודה. באתי מוקדם ושמרתי מקום לידיד שלי. מאותם ידידים מנוולים שאני אוהבת ומעבירים לי את המשמרת בנעימים, אנחנו נקשרים, מנהלים שיחות אישיות ואח"כ הם אומרים לי שאם לא היתה להם חברה אז מזמן היינו יחד. הווווו.. משפט שבנות כה אוהבות לשמוע. אין ספק שאנחנו נמשכים אחד לשני ואנחנו מפלרטטים במהלך המשמרת. מין הסתם הנושא הובהר בשיחה ארוכה ששום דבר לא יקרה. לפחות כל עוד הוא תפוס. 
במהלך המשמרת בתור היותו אחראי מחליף קראו לו לאחמ"שיה והוא נעלם מעיני. ואז התחיל הבלאגן הגדול.
כידוע (או שלא) ביפר משמשים כאחד הקשרים העיקריים בצבא, מד"א, משטרה, פיקוד העורף וכו'... וכך התחילה לה משמרת עכברים שכולם מתרוצצים לכל מקום בפאניקה, מעבירים הודעות מלחיצות על המצב.  
בהפסקה שלי במשמרת, שעתיים לפני סיומה, יצאתי לי לרגע החוצה לפינת העישון כשאזעקה התחילה להשמע ברחבי רמת גן. בהתחלה חשבנו שזו בדיחה, הריי אנחנו שומעים במוקד כל הזמן אזעקות "צבע אדום" כשיש בדרום, אבל הפעם זה היה ברמת גן.
תוך שניות הורידו אותנו למקלט ואת השעה הבאה בילינו במרחב המוגן. שעה בגלל שאנחנו חשובים ומגניבים וצריכים להעביר הודעות חשובות על נפילות גראדים וכאלה. כולם היו בפאניקה ולחוצים, גם אני.
כבר שנים שלא היה לי התקף חרדה עד לאותו הרגע. אבל קטן כזה. קצת דופק מואץ, קצת כאב ראש, חולשה בכל הגוף ורצון למות. בקטנה. אמרתי לידיד שלי שאני לא כ"כ מרגישה טוב והדפוק רץ ארבע קומות כדי להביא לי אקמול. כה רומנטי :)

אחרי התרחיש, חזרנו לעבודה והמשכתי לקחת הודעות לאנשים שרצו להזמין כרטיס לסרט בקולנוע ולתושבי הדרום שרצו להזמין צימר לסופ"ש כשהכל בתפוסה מלאה. אחר כך חזרתי לי הביתה, אחרי יום ארוך למדי כשכל גופי כאב מהלחץ. 

 

עכשיו אני פה. חושבת על הדייט לא דייט שיהיה לי הערב. לא יודעת אם להלחץ מזה או לא. אם משהו ישתבש לא נראה לי שאוכל להמשיך לעשות איתו את העבודה וזה יהיה באמת מבאס.


אבל עד אז.