משועממת כרונית...

אתמול חזרתי מהעבודה בשעות צהריים מוקדמות, כולי שלווה ומהורהרת ורק מחכה להגיע הביתה כדי שאבלע את כדור הקסמים שלי ואתחיל ללמוד למבחן שיש לי מחר. במהלך הנסיעה באוטובוס כשהגענו כמובן לבני ברק, עלתה אישה מבוגרת עם שקית גדולה ובא נרות לשבת בשקיות קטנות עם ברכת הדלקת נרות, כמו שתמיד זקנות מחלקות לפני כניסת השבת. לזקנה היו עוד מרצ'נדייס כישופיים בשקית כמו ברכות של רבנים, ספרוני תהילים ושמע ישראל ותמונות פגניות של מקובלים. וכיצד אני יודעת את כל זה? אחרי שהאישה עשתה סבב לכל נשות האוטובוס ודחפה להם אינספור ספרונים, דפים, דיסקים, תמונות וקמעות- הגיע תורי. היא ניגשה אליי בזריזות עם שקית ההפתעות שלה וביקשה שאקח ספר תהילים, תפילת שמע ישראל וזוג נרות לשבת. כמובן שסירבתי. האישה המשיכה לבקש וממש התחננה שאקח ממנה את הספר והנרות. היא ביקשה והפצירה בי שאני צדיקה, בת ישראל ואני חייבת לקרא שמע ישראל. אין בת ישראל שלא קוראת את זה, בבקשה ממך. אחרי שהמשכתי להתעלם ולא הזזתי שריר בפנים היא הלכה לדרכה. 
באותו זמן חשבתי שמגיע לי פרס על איפוק וכיבוד זקנים, כי איך שקיללתי אותה במוחי, והזעם שהאישה הזאת יצרה בתוכי לא היה מבייש את הענק הירוק.
אך הסיפור לא מסתיים כאן.
ברגע שירדתי בתחנת האוטובוס והמתנתי לאוטובוס נוסף שיגאל אותי מייסוריי וייקח אותי לביתי, האישה חזרה והמשיכה להתחנן שאקח ספר תהילים. במשך כמעט חמש דקות נוספות שתקתי ורק הסתכלתי עליה בזעם, כשכל האנשים בתחנת האוטובוס מסתכלים עליי מסרבת לאישה זקנה שרק רוצה לגאול ולהושיע אותי מייסוריי אם רק אגיד תהילים בבוקר ושמע ישראל. היא לא הפסיקה להפציר בי שאני צדיקה ואני חייבת לקחת כי כל בנות ישראל קוראות וככה תבוא הגאולה. ואז היא המשיכה וביקשה שאעשה זאת בשבילה. בבקשה, תיקחי ספר בשבילי, מה אכפת לך.
וכולם מסתכלים עלינו בתחנה. 
ואז הלכתי משם ונעמדתי בצד השני של התחנה, והאישה המשיכה בשלה והלכה לנשים אחרות שעמדו איתנו בתחנה.

אני כותבת את זה ומתעצבנת מחדש. הרחמים, השנאה והתיעוב שיש לי כלפיי האנשים האלה רק מתגברת מידי יום, והבחירות הקרובות רק גורמות לי לייאוש וצער. יש שני נושאים שאני לא מדברת עליהם לעולם וזה דת ופוליטיקה וגם עכשיו אני לא מתכוונת לפתוח את הנושא. טוב, אולי קצת.
מצד אחד אני צוחקת עליהם ועל הבורות שלהם בבוז, מצד שני כולי קינאה שהם לא סובלים כמוני ממחשבות וחיים את חייהם הצרים והקטנים על פי קמעות, אמונות תפלות ועבודת אלילים פגנית שהרבנים מכתיבים להם.

הייאוש שלי הגיעה לנקודת קיצון בשנות התבגרותי המאוחרות ואז התחלתי (וסליחה על הפלצנות) לקרא את ישעיהו לייבוביץ וניטשה.
שניהם עדיין לא נתנו לי מרגוע, אלא רק התעצבנתי יותר ולא הבנתי איך אנשים נוספים לא מבינים את מה שאני הבנתי בגיל 6.
את ניטשה נטשתי כי הוא התחיל לעצבן אותי ולהישמע טרחני ואובדני לי מידי ומצאתי נחמה בשפינוזה. שפינוזה אהובי. אלא שמקרה שלו התחלתי להיעצב ולהרגיש ייאוש אין סופי. ככל שהשנים הלכו אחורה והשמות שקראתי רק התארכו יותר ויותר לסוקרטס, אריסטו ואפיקורוס והרגשתי רע עוד יותר.

מתוקף עבודתי בשרות השארת הודעות לעסקים, לא פעם יצא לי להשאיר הודעות לרבנים לאחר שמאמיניהם פנו וביקשו ייעוץ כזה או אחר על שלום בית, זרע בר קיימא, שאלות הלכתיות ואפילו כלכליות ורפואיות. העברתי לא מעט הודעות מאברכים צעירים שמבקשים שהרב שלהם ידבר איתם לאחר שקיבלו צוו ראשון והם צריכים להתייעץ איתו כי הם צריכים להופיע בפני וועדת שחרורים. הודעות נוספות שקיבלתי היו על הקלות במס, ארנונה, משכנתאות מסובסדות. שאלות אבסורדיות עד כדי גיחוך לרבנים, כמו למשל- האם האוכל של הכלב שלי כשר ואני יכולה להמשיך לתת לו אותו (אמיתי לגמרי).
אני הקלדתי במרץ את כל ההודעות, חלקם שקלתי אפילו לא להעביר לבית עסק או לאדם אליו התקשרו מרב שלקחתי זאת כעלבון אישי, אבל שלא כמותם, אני לא יכולה להרשות לעצמי שיפטרו אותי ולא לעבוד.
ורק המשכתי לחשוב כמה שקט ונחמה יש בבורות שבאמונה...

ועכשיו בחירות והייאוש ממשיך. לצערי אין מפלגה שמלאנית יותר ממרצ מבחינת הפרדת דת ומדינה, כך שלה אני אצביע בשלישי הקרוב. גם עלה ירוק מדברת על כך, אבל אינני רוצה לבזבז את הקול שלי על מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה.


זהו אני חושבת, הוצאתי את עצביי שנצברו ביומיים האלו. כעת אמשיך לי ללמוד למבחן מחר באתיקה, כי אתיקה זה חשוב.
אפילו יש לי ציטוט של ניטשה במחברת :)
למרות ששפינוזה הוא זה שכתב ספר עב כרס על אתיקה.


שיהיה לכם לילה טוב, גם לאלה מביניכם שעדין לא גילו שאלוהים מת ואנחנו בראנו אותו בצלמינו, ולא הוא אותנו בצלמו.