בעודי מתהפכת לי בבוקר יום שבת מצד לצד, אני נוגעת בכרית שלידי במיטה עליה שוכב בן זוגי השני, גלקסי S2 שלי. הרמתי אותו כדי לבדוק הודעות וראיתי ידיעה מרעישה! אחותי שלחה לי הודעה בווטסאפ בארבע בבוקר ובה תצלום מסך מעמוד הפייסבוק הרשמי של Skunk Anansie בו הם מודיעים שהוסיפו את אפריקה, ירדן ו-ישראל לטור הקרוב שלהם. אם לא הייתי כל כך עייפה באותו רגע ומסתובבת בנונשלנטיות לצד השני וממשיכה לישון, הייתי קמה בצרחות שמחה ובכי של אושר! כעבור כמה שעות קמתי (בכל זאת, שבת) שלחתי לה הודעת שמחה והמשכתי בחיי הרגילים. והיום, אחרי שקנינו את הכרטיסים אני לא מפסיקה לחשוב על הלהקה ששינתה את חיי. או יותר נכון, הגדירה את העצמי שלי כמו שהוא היום.
איי שם בסוף שנות ה-90, אחותי טסה למשלחת בגרמניה (או לפולין. אני כבר לא זוכרת, היא טסה הרבה.) וחזרה עם כמות מכובדת של דיסקים. בין האוסף של בויזון לאוסף דאנס של איביזה (לכולם יש נפילות, אבל האוסף של בויזון מרגש אותי עד היום!) היו שני דיסקים ששינו את חיי: Stoosh ו Post Orgasmic Chill. באותה שנה יצא Charlie Big Potato והיה להיט מהרגע הראשון שהגיע לMTV. אהבתי את השיר והלהקה אבל לא שמעתי אותם ברצינות עד לרגע ששני הדיסקים הנ"ל נפלו לידיי. האהבה היית מידית. הדיסקים כבר נשחקו מרוב הלופים ששמעתי אותם במערכת הקטנה שלי בחדר. הייתי בכיתה ז או ח ואני זוכרת שכל היומן שלי היה מלא בשירים שהייתי מעתיקה מהחוברת הקטנה של הדיסק ובשם של הלהקה. הסימן שלה, S מחובר ל A היה חרוט על כל שולחן (ונדליזם!) שישבתי בו במהלך החטיבה. באותה תקופה ידיד שלי נתן לי את האלבום הראשון Paranoid and Sunburnt ואז פחות או יותר נכנסתי לדכאון. איי שם באמצע החטיבה. בין הסתגרות כזאת לאחרת, חתכים קטנים ממספריים על הידיים, הייתי שומעת אותם ובוכה. כל שיר שלהם ידעתי (בוודאות) שנכתב עליי. הייתי שומעת את השיר הזה בלופ אינסופי עד שהייתי מפסיקה לבכות. כמה שנים אח"כ בתיכון, שמעתי אותו במועדון והכל צף למעלה וקיבלתי התקף חרדה (מיני רבים שהיו לי באותה תקופה) באמצע המועדון והתחלתי לבכות. הלחצתי את כל החברים שלי ולפני ששמתי לב שכבתי על הרצפה צורחת את השיר (הייתה לי תקופת פתטית פעם). עד היום אני לא יכולה לשמוע את השורה: If I opened my heart, there'd be no space for air בלי לבכות.
כל גבר/בחור שנפרד ממני איי פעם, הייתי חוזרת לשמוע את הלהקה ובמיוחד את השיר הזה. ושוב בלופ. בוכה שעות עד שהייתי מתעייפת. כשהייתי עצבנית, הדבר היחיד שהיה מרגיע אותי זה צ'רלי , ישו או טרייסי. הייתי שומעת אותה, דברה (סקין) הייתה קצת צועקת עליי והייתי נרגעת. כשיצאו כל הלהיטים מהאלבום שלהם של Orgasmic Chill שנאתי את העובדה שפתאום כולם מכירים ואוהבים את הלהקה שלי! שנאתי שכולם התחילו לשמוע את הבלדות שלהם (רובם האמת נשארו שם). אבל אני נשארתי נאמנה. להם ולדכאון שכל כך אהבתי לשמר והמשכתי לשמוע אותם. ואז הם התפרקו. וזה היה אחד הימים העצובים בחיי. באיזשהו שלב הפסקתי לשמוע אותם ועברתי לאלבומי הסולו של סקין (הסולנית), שחרשתי לא פחות מסקאנק. וגם שם הבלדות היו עצובות לא פחות והכניסו אותי לדכאון.
ואז הם שוב חזרו להיות ביחד. אני מודה, אני לא מכירה ממש טוב ובע"פ את שני האלבומים האחרונים שלהם כמו שאני מכירה את הראשונים, למעט כמה שירים בודדים אבל יש לי חודשיים להשלים את הפער ואני בטוחה שאהנה מכל רגע!
עד עכשיו אני לא מאמינה שאני הולכת להגשים חלום ילדות ולסגור מעגל ביני לבין עצמי! אני רק חושבת על זה שאני הולכת אשכרה לראות אותם בלייב ואני מתחילה לבכות ועולים לי זכרות ילדות/התבגרות, אומנם עם קונוטציה שלילית של דיכאונות, כאבים וחרדות איומות, אבל לעולם לא הייתי מגיעה להיות מי שאני היום בלי המילים שלהם. ♥
תרשו לי דווקא לסיים את הפוסט עם שיר מאלבום הסולו של סקין, כי הוא כזה אופטימי!!! ואני בתקופה דיי אופטימית עכשיו :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית