לאחרונה נוצר חור גדול בחיי ובחייו חבר שלי, ברייקינג באד הסתיימה ונוצר חלל גדול בחיינו שהיה קשה למלא. מעולם לא ראיתי ברייקינג באד עד שחבר שלי פשוטו כמשמעו הכריח אותי לראות את הסדרה וכך היינו יושבים בבית כמעט כל יום שישי, מזמינים פיצה לדירה שלו ורואים ארבעה פרקים ברצף. וכך התאהבתי בסדרה הזאת, שלדעתי היא הסדרה הכי טובה שראיתי.
בדיוק שבוע מאז שהסתיימה והפעם חבר שלי התחיל לראות בהמלצתי סדרה שהוא מעולם לא ראה, עמוק באדמה. כל כך אהבתי את הסדרה הזאת בזמן ששודרה והיא גרמה לי לעצב גדול. אני לא חושבת שראיתי סדרה שכל כך הזדהיתי עם כל דמות שבה. בכל אופן, חבר שלי התחיל לראות אותה, לשאול שאלות על הסדרה ולדבר איתי על קטעים שראה, ואני שהייתי חולה והייתי בבית כל יום, התחלתי לראות אותה שוב מהתחלה. אחרי שני פרקים הדיכאונות של פעם חזרו. כל דמות, כל שיחה שפעם העציבה אותי וגרמה לי לחשוב... הכל צף למעלה והייתי בדיכאון כל השבוע הזה מאותן סיבות שהצפייה הראשונה הכניסה אותי לדיכאון. כל השבוע הייתי במועקה, הרגשתי חרא בגלל שהייתי חולה וגם בגלל הסדרה. בקושי דיברתי עם חברים שלי.. ורוב השיחות עם חבר שלי היו על הסדרה. וזה מוזר, כי אני במקום אחר לגמרי מאשר הייתי כשראיתי את הסדרה בגיל 16-17, ולא רק מבחינת הגיל... אין כל סיבה נראית לעין שהיא צריכה להשפיע עליי ככה, כמו שהשפיעה אז. אבל הייתי בבית חולה, לא דיברתי עם אף אחד, רק אני והמחשבות שלי... אז נגררתי לשם. זכיתי לראות שוב הצצה אל העבר ואל כל הדיכאונות הנוראיים שהיו לי פעם והמחזה לא היה מלהיב במיוחד. רציתי לברוח ככל האפשר.
לכן היום כשהייתי שוב אצל הרופאה והיא נתנה לי אנטיביוטיקה ושאלה כמה ימי חופש לתת לי אמרתי לה לא תודה, אני אלך לעבודה. עוד כמה ימים בבית וצפייה במרתונים של עמוק באדמה, לא עושים טוב לאף אחד. וכמובן שאחרי 5 פרקים שצפיתי בהם היום התקשרתי בהיסטריה לחבר שלי ובכיתי לו בטלפון. כי כזאת אני, סייקו ביץ'. הוא כמובן הרגיע אותי.. כי זה מה שהוא, המרגיע הלאומי הפרטי שלי.
אוף... למה הסדרה הזאת כל כך מדכאת.. ? (זו שאלה רטורית, אין באמת צורך לענות עליה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית