משועממת כרונית...

היום אני וחבר שלי (לשעבר) נפגשנו כדי להחליף שבויים, טוב לא בדיוק להחליף... אלא יותר להחזיר לי את השבויים שלי (אצלי לא היה לו כלום, כי תמיד הייתי ישנה אצלו). קבענו להיפגש מיד אחרי המילואים כדי שיחזיר לי את החפצים שנשארו אצלו בדירה, מברשת שיניים, מסיר איפור, בושם ועוד כמה דברים קטנים...
חיכיתי לו בחוץ וישבתי בגינה, וברגע ששמעתי את האוטו שלו נכנס לרחוב התחילו לי לעלות לי הדמעות לעיניים, כל כך לא רציתי להיות בשלב הזה, רציתי שיישאר במילואים לנצח כדי שלא אגיע לרגע הזה. הוא סימס שהוא בחוץ ואני ניגבתי את הדמעות ונכנסתי לאוטו. הוא נתן לי את השקית ומיד הרגשתי שהיא כבדה מהרגיל. האידיוט החזיר לי ספר שקניתי לו במתנה והייתי קוראת בו מידי פעם לפני השינה כשהייתי אצלו. התעצבנתי וזרקתי עליו את הספר. כן, מה שאתם שומעים.. טוב, לא בדיוק עליו אלא יותר אליו והוא התעופף ברכב ונחת על המושב האחורי בעצבים. גברים. הוא אמר שהוא שם אותו בתום לב בשקית כי קראתי בו והייתי באמצע ולא זכר שזו מתנה. בן זונה. החלטנו לנסוע לשבת איפשהו והחנינו את הרכב באיזה חניון קטן קרוב לביתי. מספיק מרוחק כדי שלא אעשה סצנה בסביבת שכנים שמכירים אותי ומספיק קרוב כדי לחזור הביתה ברגל אם לא אוכל להיות בחברתו יותר מדקה.

העשר דקות הראשונות נמשכו כנצח ואפילו לא יכולתי להסתכל עליו... אח"כ התחלנו לדבר ולדבר. ואז לדבר עוד קצת ואז המשכנו ממש עוד קצת. עד שמיצינו את כל טיפת היחסים בינינו ודיברנו עליה וסחטנו את כולה. היה מתיש. בכיתי הרבה, הוא אמר הרבה שהוא מצטער ואז שתקנו. פתאום השיחה הפכה לקלילה יותר והעלינו זיכרונות טובים מהקשר, שבאמת היו המון כאלה, הרוב. נכון שבכיתי פעמים רבות בגללו.. אבל זה רק בגלל שכל כך אהבתי אותו והאנשים שאתה הכי אוהב הם אלה שיגרמו לך לבכות הכי הרבה ולכאב לב. הוו הקלישאות.

בסוף השיחה הכה קלילה שהחלה אמרתי לו שבדייט השני שלנו רציתי לקחת אותו למקום ממש מפגר אבל הוא הזמין לנו כרטיסים לסרט. בגלל שהמקום הכה מפגר היה כעשר דקות מאיתנו ביקשתי שנלך אליו עכשיו מבלי שאגיד לו מה זה. הוא הסכים, כי לא באמת הייתה לו ברירה. נסענו כמה דקות, לא היה לו מושג לאן אני לוקחת אותו, עד שעצרנו את הרכב מול שלט נאון גדול ומנצנץ- באולינג סנטר. הוא שאל אם לכאן רציתי לקחת אותו בדייט השני, ועניתי שכן.. כי זה ממש מפגר ללכת לבאולינג בגילינו וזה icebreaker. הוא אמר שזה חמוד אבל מוזר והתחיל לנסוע חזרה. אחרי כמה רגעים הוא עצר את הרכב, הביט קדימה והחנה את שוב את הרכב. עשיתי לו פרצוף של WTF והוא אמר שלפני שאני הולכת הוא רוצה לחבק אותי. התחבקנו.

מכאן הדרך להתמזמזות ברכב הייתה קצרה למדי. מרוב שהתגעגענו אחד לשני לאף אחד לא היה אכפת ופשוט התנשקנו בטירוף. ואז בכיתי, כי אני אישה.. וזה מה שנשים עושות. ואז צחקתי כי הרגשתי מטומטמת... ושאלתי אותו אם בא לו זיון אחד אחרון. כמובן שהוא הסכים מיד... אמרתי לו שאם הmake up sex שלנו כל כך טוב... אז בטח הbreak up sex שלנו יהיה אגדי.

לפני שאתחרט על ההצעה המפוקפקת (שהוא הסכים לה בשנייה) מצאתי את עצמי שוב בדרך אליו הביתה לזיון אחד אחרון. בדרך דיברנו עוד קצת על יחסינו לאן, ואז עוד קצת.. ואז אמרתי לו שבשבוע שהוא לא היה התנשקתי עם ידיד שלי ואני יודעת שהוא יודע, כי הרגשתי בקול שלו כשדיברנו בווטסאפ לפני כמה ימים. אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב שאי אפשר להסתיר דברים כאלה.. הוא קצת נעלב ואמר שאפילו לא עבר שבוע ואני אמרתי שאני לא חייבת לו כלום כי אנחנו לא ביחד ואז הוא שתק.

הגענו אליו הביתה וזה הרגיש הדבר הכי מוזר בעולם, עמדתי בפתח הדירה ולא ממש רציתי להיכנס. אחרי כמה רגעים נכנסתי ומשם הדרך למיטה הייתה קצרה מאוד. בהתחלה היה מאוד מוזר, אפילו בכיתי תוך כדי סקס.. כי זה באמת היה עצוב. הסצנה כאילו נלקחה מסרט רומנטי זול עם מג ראיין. אני בוכה באמצע סקס והוא מנגב לי את הדמעות. סוראליסטי. אחרי כמה רגעים התעשתתי על עצמי וחזרנו לסקס הרגיל והמוצלח שלנו שהיה מעולה כתמיד.

אחרי שעה בערך סיימנו את עניינו, שכבנו במיטה והמשכנו לדבר. והפעם על כמה אנחנו אוהבים אחד את השני ורוצים הכי טוב לשני ושיט כזה... ואז שוב בכיתי, ואז התחבקנו אולי שעה ולא עזבנו אחד את השנייה. ואז אמרתי לו כמה הוא חשוב לי (וזה נכון) וכמה הוא צריך לטפל בעצמו ובבעיות שלו כדי ליצור לעצמו זוגיות טובה שיוכל להתמיד בה.

אני יכולה להגיד עם יד על הלב, בצורה הכי כנה שיש שזו הפעם הראשונה שהמשפט "זה לא את זה אני" הוא נכון ב 100%.
יצאתי בחיי עם לא מעט מתוסבכים, למעשה כל המערכות יחסים שלי היו עם אנשים מתוסבכים בצורה כזו או אחרת, חולים או חולים פחות. אבל אני חושבת שהבחור הזה לוקח את כולם בכיס הקטן עם התסבוכות שלו בינו לבין עצמו, ועד שהוא לא יעבוד על עצמו לבד הוא לא יוכל להיות בזוגיות נורמלית עם בת זוג. בדיוק כמו שאני עבדתי על עצמי והייתי בטיפול שנה וחצי כמעט כשכל הזמן הזה לא היו לי שום מערכות יחסים רציניות בגלל סיבה זו, הייתי צריכה לטפל בעצמי ולהשלים עם עצמי, לפני שיכלתי להעניק מעצמי למישהו אחר במערכת יחסים. אז אני לשמחתי גיליתי את זה בגיל 24 והוא לצערו גילה את זה בגיל 32.. כשאמו הפולנייה בטח נושפת בעורפו לגבי חתונה והוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו בחיים.


אחריי הסקס נפרדנו באמת כידידים ואמרנו שנשמור על קשר כי באמת אכפת לנו אחד מהשני. אני עוד קצת בכיתי.. וכך נפרדנו.
הפרידה הארוכה בהיסטוריה.
שבועיים ושלוש שעות של בכי, שיחות אינסופיות וזיון אחד אחרון למזכרת. 

THE END.