משועממת כרונית...

תכננתי לכתוב פוסט אחר, כזה שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה לכתוב וכל המילים כבר כתובות לי בראש על מה ואיך אני מרגישה וחושבת.
נכנסתי לאתר, פתחתי את עמוד העריכה, הסתכלתי על התאריך והשעה וראיתי שפיספתי את הבלוגולדת שלי בשעה. ואז גם ראיתי תגובה בפוסט הקודם שמישהו ציין ששכחתי אותו וזה העציב אותי מאוד. גם ככה אני עצובה כל הזמן, אבל לשכוח את המועד הזה שהוא משהו כל כך משמעותי בשבילי, זה אולי נשמע מפגר.. אבל פאק עשר שנים זה המון זמן לכתוב בלוג. 
התחלתי לכתוב כשהייתי בתיכון, ביב'... בינתיים סיימתי את הצבא, תואר, עבודות, בני זוג. הרבה מים עברו מאז.  

אין לי הרבה מה לכתוב עכשיו, אחרי שמה שרציתי לכתוב כבר לא מרגיש לי רלוונטי.
אבל המאורע הזה הוא שמחה מהולה בעצב נראה לי. כל חיי בעשור האחרון כתובים פה ואני לא יכולה לדמיין איך חיי היו נראים בלעדיו... אני חושבת שהכל באמת באמת כתוב פה. מלבד פוסט אחד (טוב, אולי שניים) שנאלצתי לצנזר. נשיקה ראשונה, זיון ראשון, סשן ראשון... חבר ראשון, הריון ראשון, טיפול ראשון. הרבה דברים ראשונים. הרבה דיכאונות, חרדות, בעיות, שברונות (אם לא היה לי מבחן מחר סביר להניח שהייתי עכשיו הולכת לחפש את כל הפוסטים הראשונים האלה, אבל נראה לי שאמתין עם זה למחר).

אני מפחדת שיבוא יום ולא יהיה לי יותר על מה לכתוב. או יותר מזה, אני מפחדת שהתשוקה שלי בחיים לכתיבה פה תעלם.
כי תמיד הייתי כותבת, בין אם זה תסריטים או סיפורים קצרים שתמיד נכתבו ונטמנו איי שם במעמקי המגירה. אני חושבת שאם יבוא היום שהתשוקה הזאת פשוט תעלם אז יהיה לי מאוד עצוב, כי הבלוג הזה זה הדבר היחיד שנותר לי כרגע שקשור לכתיבה ודווקא ממנו עדיין לא נמאס לי... גם אחרי עשר שנים.
אני עדיין נוסעת באוטובוס, הולכת ברחוב, קורה לי משהו במהלך היום- והדבר הראשון (טוב, אולי היום זה כבר השני) שאני חושבת עליו זה איך לכתוב עליו פוסט. הייתי חושבת שהתשוקה הזאת תעלם או תדעך במהלך השנים אבל היא לא נעלמה וזה הדבר הכי ארוך שהתמדתי בו איי פעם.  
הבלוג הזה מבחינתי הוא קשר זוגי או אני אפילו אקרא לו מערכת יחסים שאני מטפחת כמו כל קשר שיש לי בחיים שצריכים להשקיע בו. אז נכון, יש חודשים שאני כותבת אולי פוסט בחודש.. אבל אני תמיד אחזור אליו כשיהיה לי עצוב. ולצערי בחודשים האחרונים יותר מידי עצוב לי אז אני הרבה פה.


בכל מקרה, רציתי לאחל לעצמי עוד הרבה שנים של כתיבה במקום הזה שלא עזבתי מאז שהייתי בת 17- הייתי אז קטנה וטיפשה והיום אני כבר גדולה וטיפשה. בנימה אופטימית זו, רציתי לאחל לעצמי גם שאמצא אהבה יציבה, מאוזנת ובוגרת, שלא אנסה להציל גברים אבודים שזקוקים לטיפול יותר ממני ושהם ידעו להעריך ולאהוב אותי כמו שאני.
כן, אני יודעת שזה לא באמת היום הולדת שלי.. אבל מה אכפת לי לאחל לעצמי דברים? :) 

ואוו.. אני מגלה בבלוג הזה דברים הזויים. מעבר לזה שאני זוכרת את השיחה הזאת שניהלתי איתו, אני זוכרת שאמרתי לו שאני שונאת אותו.. ורק לפני חודש שכבנו. ;)

אוקיי... יעל של גיל 27 לגמרי צריכה לזכור את מה שיעל מגיל 17 אמרה לעצמה- לא להגיד ראשונה "אני אוהבת אותך!"
סעעעעממק! אני לא לומדת אף פעם..... :( 

והנה פוסט שממש ממש שימח אותי ועשה אותי קצת יותר אופטימית.
לגלות אחרי עשר שנים שהגשמתי את כל הפנטזיות המיניות שהיו לי.. מגיל 14, ועוד כתבתי עליהם פוסט בגיל 17 כשהייתי אז עוד כל כך בתולה ותמימה. אני כ"כ גאה בעצמי! באמת, לא בצחוק... הלכתי ופשוט עשיתי את זה. יש כמה דברים שאני יכולה לעשות עליהם "וי"- הגשמת הפנטזיות המיניות שלי אני יכולה להעיד שהגשמתי את כולן ויותר מזה.
מעבר לזה... וזה קצת יותר עצוב, ה"רשימה" שלי שכתובה בפוסט הנ"ל... לא השתנתה. הטעם שלי בגברים לא השתנה מגיל 17. קצת עצוב....