משועממת כרונית...

החלטתי להראות סימן חיים (הייתי חייבת. מתה על הפקות המזרח) קטן. לא נטשתי, אני פשוט עובדת המון. כבר שכחתי איך זה לעבוד משמונה בבוקר עד חמש/שש אחר"צ. העבודה לא קלה, אבל שום דבר לא קל בהתחלה. אין לי באמת כ"כ מה לעדכן.. מלבד העבודה שלי, אין לי ממש שום דבר בחיים כרגע ודיי נחמד לי ככה. 

המממ.. היום בבוקר שמעתי את הקול היפיפה והמדהים של החתולה שלי, בלה. רק שבלי שלי, חיים שלי הקטנה נפטרה ב 2008. שמעתי אותו למשך כמה דקות ארוכות וחשבתי שאני יוצאת מדעתי.. ואז נכנסתי לחדר שלי והתחלתי להתלבש לעבודה, ראיתי את התמונות שלה שתלויות לי כבר שנים על הקיר והתחלתי לבכות. זה היה אחד הרגעים המאושרים שהיו לי בחודשים האחרונים. לשמוע את הקול המדהים שלה מיילל לי בראש. לא אכפת לי אם זאת התחלה של סכיזופרניה או סתם חלום בהקיץ, זה היה פשוט נפלא.

פעם ראשונה שאני כבר לא יכולה לחכות ליום הולדת שלי בעוד כחודש, סוף סוף אני הולכת לעשות קעקוע נוסף וזה מרגש אותי מאוד.
בינתיים אני סופרת את הימים עד להופעה המופלאה של הפרודג'י (וג'סטין :))