משועממת כרונית...

לא התכוונתי לכתוב שום דבר, אבל סרט של וודי אלן תמיד גורם לי לרצות לכתוב משהו.. וגם היה לי שבוע מלא פעילויות אז חשבתי לעצמי למה לא.
השבוע הייתי ביומיים חופש. ביום שלישי האחרון הייתה לי חתונה שהייתי תלויה בהסעה שלה, כך שלקחתי חופש ברביעי וחמישי והיה זה החופש הראשון מאז שהתחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי שלי ולא נלקח לצרכיי לימודים למבחן.

אז אתחיל בחתונה. קצת מוזר לי לכתוב עלייה לאור הרגשות המעורבים שהיו לי לגביה. החתן למד איתי בשכבה והיה בחור שהייתי מאוהבת בו שנים והוא ידע את זה. עבדנו יחד במקום העבודה הקודם שלי והיו לנו שיחות כאלה ואחרות במהלך משמרות הלילה ובאחת המשמרות סיפרתי לו על רגשותיי. כמובן שזה מאוד החמיא לו אבל אני יצאתי אז עם ה-אקס שלי והוא התחיל לצאת עם חברה שלי מהעבודה. עברו להם החודשים, אני וה-אקס שלי נפרדנו וגם הם. היא הייתה שבורה, אומללה ממש. בדיוק כמוני. אני זוכרת שבכינו אחת לשנייה ואמרנו שנמצא גברים אחרים טובים יותר. אלא שהם חזרו אחרי חצי שנה והוא הציע נישואין.. ואני ובכן, הכרתי את הבחור הבוגדני שלי. כמובן ששמחתי בשביל חברה שלי וקיבלתי הזמנה לחתונה, מהצד של הכלה.
אז ביום שלישי האחרון הייתה החתונה ולאור העובדה שהחתן למד איתי בחטיבה ובתיכון ידעתי שאני אלך לראות חצי מהשכבה שלי... המממ הכיתה שלי. דבר שבד"כ היה גורם לי להתקף חרדה.. התקף שאכן הגיעה. לפני שאני והבוגד נפרדנו, סיפרתי לו על החתונה בידיעה שהוא יבוא איתי כדי שלא ארגיש רע ומוזר בין כל האנשים שאפגוש שם אלא שבסופו של דבר נשארתי בגפי ונאלצתי להתמודד עם האנשים האלה לבד. אנשים שפעם שנאתי או אהבתי, העליבו אותי וחלקם קראו לי שמנה בגיל 13 או אמרו דברים נוראיים יותר.
אחד מהם פחדתי לפגוש במיוחד. את החבר הכי טוב שלי מגיל 14... זה שבגללו בגיל 24 הלכתי לפסיכולוג.
בגיל 14-13 היה לי חבר מאוד טוב בחטיבה. היינו מדברים על הכל, יוצאים, מבלים כל הזמן, מדברים שעות בטלפון וכו' וכו'. הייתי גם מאוהבת בו קצת.. אבל מה ידעתי אז בגיל 14. יום בהיר אחד הוא פשוט ניתק איתי כל קשר. הפסיק לענות לי לטלפונים, התעלם ממני במסדרון ופשוט חתך אותי מהחיים שלו בלי כל התראה מוקדמת. אני זוכרת שחיפשתי אותו יום אחד במסדרון, אחרי בערך חודש שלא דברנו והחלטתי שהיום אני מקבלת תשובות. הלכתי לכיתה שלו, ראיתי אותו שוכב על השולחן בהפסקה ועוצם עיניים, התקרבתי ושאלתי אותו למה הוא כבר לא מדבר איתי. השלוש מילים שהוא אמר לי, שלוש מילים שבגללן בכיתי אז ואני בוכה גם קצת היום... הם פחות או יותר הפכו אותי למה שאני. למתבגרת מדוכאת, עם התקפי חרדה, כזאת שחותכת את עצמה כשרע לה כי זה הדבר היחיד שיכול לעזור וברבות השנים גרמו לי לפחד מרגשות של בנים, נערים, בחורים וגברים שפגשתי עד היום. השלוש מילים האלו היו- "נמאס לי ממך". בכזאת פשטות ואכזריות. פשוט נמאס לו להיות איתי. והם נאמרו בכזאת צורה חותכת וברורה שאני זוכרת שפשוט הלכתי משם עם דמעות בעיניים ולא דיברתי איתו יותר לעולם. כל פעם שראיתי אותו עובר מולי במסדרון בערך עד כיתה יב' הייתי משפילה מבט.
כל השנים האלה היה לי נאום ארוך בראש להגיד לו, עד כמה השלוש מילים האלו הרסו לי את החיים, איך שאני זוכרת את הקול שלו אומר לי אותן, איך כל השנים האלה פחדתי במערכות היחסים שלי עם גברים מהמילים האלה שיגידו לי אותם- נמאס לי ממך, בכזאת פשטות.. ועל כמה כסף הפסיכולוג שהלכתי אליו לקח לי בגללו. את כל הנאום הזה שיננתי בראש מגיל 14 ועשיתי עליו חזרות כל החודש האחרון וגם ביום שלישי.
אז הגיעה החתונה, לבשתי שמלת מיני קצרה שחורה וגרביון שחור כדי שכל הילדים שפעם קראו לי בגיל 13 שמנה יראו שירדתי 20 קילו מאז (והעלתי שלושה בחודשיים האחרונים) והלכתי להסעה. ההסעה הייתה פחות או יותר כמו האוטובוס של הטיול השנתי. גם בהלוך גם בחזור. כל החיים שלי עברו בה לנגד עיניי.. אני ישבתי מקדימה וכל המאגניבים ישבו מאחורה ועשו רעש. איך ששום דבר לא משתנה. הגענו אחרי שעה למקום ממש יפה והלכתי להגיד שלום לחתן ולכלה ולכל הכיתה שלי בערך שכבר הייתה שם... אויי כמה שזה היה מוזר. שתיתי שתי כוסות יין כדי להרגיע את עצמי ואז החברות שלי מהעבודה הגיעו.
ואז ראיתי אותו. את החבר שלי מפעם שאז אמר לי שנמאס לו ממני.. עומד שם עם אשתו והילד שלו על הידיים והוא נראה כל כך יפה. ואז הוא חייך אליי ובא להגיד לי שלום. תוך שניה כל הנאום שלי ששיננתי במשך 15 שנים נשכח רק כי ראיתי שהוא זוכר אותי ונחמד אליי כמו פעם ושואל לשלומי. אני כזאת פתטית. אז הלכתי לשתות עוד כוס יין... כי אלכוהול גורם להכל להראות יותר טוב.

זהו.

שיהיה לכם שבוע טוב.