משועממת כרונית...

(ברקע - הדיסק החדש והמעולה של יהודית רביץ)

כל היום הזה היה מאוד.. מוזר.

הוא התחיל בצורה הכי גרועה שיכולה להיות.

קמתי אחרי חמש שעות שינה בלילה, סהרורית ועייפה. התלבשתי, התאפרתי ויצאתי בזמן מהבית. מה שלא מנע ממני לפספס את ההסעה לעבודה, כי האוטובוס שלי שמגיעה מהתחנה ליד הבית שלי עד לתחנת ההסעה, איחר ברבע שעה.

בלית ברירה התקשרתי לאמא שלי (מזל שהיום יום שישי והיא לא עובדת היום..) והתחנפתי אליה עד שהיא הסכימה להסיע אותי לראש העין...

אחרי שלשת רבעי שעה הגעתי לעבודה (לא איחרתי!) והתישבתי בקיוביקל החמוד והמחניק שלי.

(ברקע 2- מקהלת השכונה מתכוננת לטקס יום העצמאות, יום הזיכרון.. מה שזה לא יהיה)

אבל יום שישי בעבודה, זה תמיד יום נחמד...

גם אנשים שמהם אני גובה כסף ואומרת להם שהם חייבים למעלה מ-2000 ש"ח, לוקחים את זה בצורה שונה.

לא יודעת למה.. אולי כי אין להם כוח להתעצבן לפני כניסת השבת. (זה נשמע אידיוטי, אבל אולי זה נכון..)

אז היום בעבודה עזרתי לבחור נחמד ודחיתי לו תביעה מול עו"ד+ הוצ' משפטיות ב-30 יום עד שיסדיר את החוב שלו+ שכ"ט מינמלי... והוא בירך אותי ואת אמא שלי ואת אמאמא שלי.. זה היה נורא נחמד.

בד"כ רק מקללים אותי..  :)

וכך עברו להן חמש שעות מהירות וקלילות בעבודה, בלי הרבה ויכוחים ובלי הרבה עבודה... באופן כללי.

אחרי העבודה החלטתי שמגיעה לי קצת להתפנק ולקנות לי כמה דברים לא הכרחיים...

ירדתי בקניון, עשיתי סיבוב קטן, ופתאום ראיתי מישהו שלמד איתי בשכבה ושהייתי מאוהבת בו אולי מכיתה ח' (אוי זה נשמע כ"כ ילדותי פתאום..), אמרתי לו שלום וניהלנו סמול טוק קטן. 

עכשיו, אני הבנאדם האחרון שיחמיא לעצמו, אבל היי...

אני פחות 11 קילו משהייתי בתיכון, ואני חושבת שאני נראית עכשיו הרבה יותר טוב מאותה תקופה ארורה... ואפשר להגיד שהוא הסתכל עליי בצורה מסויימת, כאילו בחן אותי. וזה היה ממש נחמד.

אחרי סיבוב נוסף פגשתי את ידיד שלי, בן. עשינו סיבוב בקניון והוא הציע לי להצטרף אליו ואל ידידה שלו, לצילומים של התוכנית של ליאור שליין שהוא בדיוק היה בדרך אליהם. סירבתי בנימוס והמשכתי את סיבובי חסר המטרה...

לא עוברות דקות נוספות ופגשתי עוד בחור מהתיכון. הבחור של הפעם הראשונה שלי.

תמיד נורא מביך אותי לפגוש אותו...

וזה כ"כ מוזר כשחושבים על זה, כי בדיוק לפני שנתיים הייתה הפעם הראשונה שלי איתו, זה היה יומיים לפני ערב יום הזיכרון !

ואני זוכרת את זה... כי הייתי בטוחה שאחרי אותו היום אני לא אראה אותו אח"כ לעוד הרבה זמן... ובדיוק יומיים אח"כ נפגשנו בערב יום הזיכרון, בטקס של השכונה, ביום למחרת, ביום הזיכרון בטקס של הבי"ס ואח"כ בהלוויה של אמא של בחורה מהשכבה שלי.

וזה היה כ"כ אבסורד... כל הזמן ראיתי אותו, בכל מקום.

חחח..אני לא מאמינה שפגשתי אותו דווקא היום !!! זה כ"כ מצחיק ....

בכל אופן, בסופו של דבר.. אחרי שיטוטיי בקניון יצאתי כשבידי אוזניות לmp3, פודרה, סבון פילינג לגוף וקרם ידיים (כן, אני בת!)..

ציפייה לאושר - יהודית רביץ