משועממת כרונית...

הזנחתי לאחרונה את כל הדברים שאני הכי אוהבת. את החברים שלי, את החתולות שלי, את עצמי.

וגם קצת את הבלוג...

כל החיים שלי כרגע הם בתוך תא קטן, שגודלו פחות ממטר.

אני חושבת שלא הייתי בקשר ולא ראיתי את החברים שלי כמעט חודש.

פשוט אין לי זמן.

אני כל הזמן בעבודה ועוברת עליי תקופה לא קלה. ובכלל, השבוע עבדתי ארבעה ערבים ברציפות, ובסוף נשברתי.

מצאתי את עצמי עם לחלוחיות בעיניים שהגיעו מהר מאוד לדמעות באמצע יום עבודה (כן, אני בכיינית!!), ולא בגלל שיחות עם לקוחות, אלא סתם מלחץ. זה פשוט מתיש להיות כל הזמן מהבוקר עד הערב במוקד ורק לקבל שיחות. לא יכולתי יותר.

אז הבוסית שלי, שאני באמת מאוד אוהבת אותה (אחותי אמרה לי לא להגיד את זה בקול רם, אבל אני מודה, הבוסית שלי היא פשוט בנאדם מקסים !!), לקחה אותי לשיחת רענון שבסופה יצאתי מחוזקת.

כך למעשה אני מסכמת את התקופה האחרונה.

עבודה.

ובזה זה מסתיים. באמת שאין לי יותר מזה כרגע... מי היה מאמין, שעצלנית כמוני תעבוד מהבוקר עד הערב.

כבר שכחתי איך זה לשבת ולהתבטל מול הטלוויזיה.

אבל החלטתי שצריך גם לעשות משהו לעצמי, לכן בשבועיים הקרובים אני אזמין לי מקום בספא, ואפנק את עצמי.

לבד.

* * * * * * * * * *

היום ההורים שלי חגגו 25 שנות נישואין.

מזל טוב.

באמת אירוע מרגש, לכל הדעות.

לכן היום, אחרי שסיימתי לעבוד (אלא מה) נסענו למסעדה ביפו, "הזקן והים".

ההורים שלי אף פעם לא היו בקטע הרומנטי, אבל אבא שלי קנה לאמא שלי טבעת יהלום ואנחנו הזמנו להם ארוחת זוגית ב"ברונו", למי שמכיר...

(וזה לאחר שהם ביטלו את היום כייף בספא שהזמנו להם. פולנים. מה לעשות... לא יודעים לפרגן לעצמם ולהינות.)

האוכל היה מעולה, צלחת קלמארי ושרימפס על הגריל, היה מדהים !

ו...לא שזה משנה, אבל מאחורינו ישב עפר שכטר.  :)  

הוא ממש חמוד. (ונורא נמוך..בערך בגובה שלי)

ולסיום, הרשו לי להמליץ לכם על ספר מעולה שהתחלתי לקרא לאחרונה, "נער החידות ממומביי", של ויקאס סוואורפ, על נער עני וחסר השכלה, שזוכה בגרסה ההודית של 'מי רוצה להיות מיליונר?' ואנשי הפקת התוכנית לא מאמינים לו שהוא ידע את כל התשובות, ומאשימים אותו שרימה בתוכנית והוא מושלך לכלא. וכל פרק מוצג כשאלה בשעשועון שעליה הוא ענה, שדרכה אנחנו מגלים איך הוא ידע את התשובות.

ספר מצויין.

תהיו טובים,

שפחתכם.