משועממת כרונית...

מסתבר שהן לא נעלמו מהעולם, והן כאן על הגוף שלי.

אחרי שהשכלתי קצת ולמדתי על חיי התפתחות האבעבועה, שמתי לב שיש להן אבולוציה מוזרה מאוד, תחילה הן אדומות ושטוחות, אח"כ הן בועות לבנות וגדולות, אח"כ הן בועות צהובות וגדולות ואח"כ הן שחורות ויבשות.

אבל שחור זה טוב, אמא אמרה לי, שחור זה בכיוון של החלמה. יאיי.

מחר זה היום האחרון שלי בחופשת מחלה, ויש לי מחר תור לרופאה שלי, אני אלך להוציא ממנה גִמלים עד לסופהשבוע. (נורא נוח לקרא לזה גִמלים, אני חושבת שאני אשאר עם המילה הזאת)

מצד אחד אני מאוד לא רוצה לחזור לעבודה ביום שלישי, מה גם שעדיין כל הגוף שלי מלא באבעבועות (שחורות), למרות שחום כבר אין לי.

מצד שני, כמה שיותר ימים שאני בבית, כך אני רואה את כרטיס הטיסה לתאילנד מתרחק ממני. למרות שהמקום שלי במקומות הראשונים הוא דיי מובטח, כי בפעם האחרונה שראיתי, ההבדל ביני לבין המקום השני היה כמעט 60 אלף ש"ח. למרות שאפשר וניתן לעבור אותי בשבוע, וזה בר ביצוע.

מצד אחד אני דואגת לכרטיס שלי, מצד שני אני חושבת שאין לי מה לדאוג, כי זה אחרי החגים ואולי לאנשים לא יהיה הרבה כסף עכשיו. אבל אולי דווקא בגלל זה כן יגבו הרבה, כי זה אחרי החגים.

אוף, זה מתסכל אותי. וזה הגורם היחיד שגורם לי לרצות לקום מהמיטה שלי וללכת לעבודה. (זה, והעובדה שהמשכורת שלי החודש תהיה עלובה למדיי).

כי אני קרעתי את התחת בשביל הכרטיס הזה.

ואני יודעת, נשארו עוד שלושה חודשים ואין לי מה לדאוג.

אבל אני פולניה וזה מה שאני יודעת לעשות... לדאוג.

טוב, יותר משעממת מזה אני לא יכולה להיות.

אני אלך לראות נילס הולגרסון, או משהו כזה.

שפחתכם.