משועממת כרונית...

דיי זנחתי את הבלוג. למעשה כבר אינני זקוקה לו.
בפירוש כך.

אני שמה לב שאני כותבת בעיקר כשאני אצל ההורים בחופשת מחלה, מאוד מהרי נא מצידי. למרות שאצלי זה כבר תכף גיל 31.

אז בהמשך ישיר מהפוסט הזה, שהיה מאוד משעשע לקרוא אותו אחרי שלושה חודשים.
ולמה משעשע?
כי אני והבחור כבר שלושה חודשים ביחד, אנחנו זוג, סאב-דום (אפילו קיבלתי קולר), מאוהבים ומאוד זוגיים מתמיד.
הוא נפרד מחברה שלו שהייתה לו אז ומאז אנחנו יחד.

פחות או יותר עברתי לגור אצלו, הכרנו את ההורים אחד של השנייה, הוא קורא לי אשתי ואני קוראת לו בעלי. הוא אומר לי כל יום שהוא אוהב אותי ושהוא מאושר שאני איתו. ובכלל, אנחנו דביקים ומגעילים והכי חשוב- מאושרים ביחד.
אחרי חודש בערך שהיינו יחד כבר ידעתי שאיתו אני אבלה את שארית חיי והוא יהיה האבא של הילדים שלי (וגם חברה מידיומית שיש לי אמרה לי שנהיה 40 שנה יחד ויהיו לנו 2 ילדים. מה יקרה אחרי 40 שנה ? כנראה אחד משנינו ימות).

מוזר לקרוא את השורות האלה עכשיו, אחרי שאני יודעת שהוא שלי ולא משהו זמני וחולף בחיים שלי. אבל זה גם נחמד.
אז מה המסקנה לבחורות שהגיעו בטעות לבלוג שלי וקוראות את שורות מזדמנות אלה- אל תוותרו על הגבר שאתן רוצות להיות איתו, כי אם תלחמו הוא בסוף יהיה שלכן. כמה מגעיל מצידי... :)

ממש קשה לי עם פרץ האופטימיות הזה שלי, אבל פאק- הוא עושה אותי מאושרת ותזיינו.