לא כתבתי הרבה זמן.. לא כי לא קורה כלום, אלא כי פשוט אין לי כוח ואני עייפה וזקנה.
בכל זאת,
היום הייתי בכנס הנדסת תעשייה וניהול מטעם העבודה שלי. על פניו נשמע מגניב ומהנה... אלא שהיום שלי התחיל נורא. משום מה נשלחתי לכנס לבד והיה לי מלא ציוד, מתנות, פליירים, טפסים, לפטופ, שלט רולאפ ענק וקרטון שוקולד עם הלוגו של החברה. הגעתי לעבודה בחמישה לשבע כשהמונית שלי לכנס הוזמנה לשבע. נכנסתי למשרד והעמסתי עליי חלק מהציוד ויצאתי למונית כשברגע שהדלת של המשרד נסגרה אחריי נזכרתי שהשארתי את התג שלי על השולחן וננעלתי מחוץ למשרד כשכל הדברים שלי והטלפון בפנים. נלחצתי נורא, שבע בבוקר.. ולא היה זכר לעובד מסור שיתחיל בשעה כה מוקדם. אבל לא עברו חמש דקות של לחץ והיסטריה וחברה שלי הגיעה ופתחה לי את הדלת. העמסתי את כל שאר הציוד ונסעתי. הגעתי. שוב העמסתי את כל הציוד הכבד עליי והלכתי להתמקם בדוכנים. אתמול כשהביאו לי את הרולאפ נאמר לי שהוא של הגיוס אלא שהבוקר פתחתי אותו והיה רשום עליו כנס מנהלים. זין. אין קשר למה שכתוב ולכנס עצמו. התקשרתי לבחורה שאחראית על הציוד רק כדי שהחצופה תאשים אותי שלא פתחתי את הרולאפ אתמול במשרד וראיתי מה רשום בו. כלבה! את אמרת שזה לגיוס!!! אמרתי לה שזה לא מקובל עליי שהיא מאשימה אותי בטעויות שלה וכך השיחה הסתיימה. בינתיים הדוכן שלי היה הכי עלוב, בקושי הבינו שאני מהחברה שאני עובדת בה כי לא היה לנו שלט גדול ומנצנץ כמו לכולם. והייתי לבד. לבד לבד.... יושבת ובוהה.. אפילו ספר לא הבאתי. בכל דוכן הגיעו שניים שלושה נציגים ורק אותי שלחו ל-ב-ד ולא עשיתי כלום שעות מלבד לרפרש את הפיד שלי בפייסבוק. מזמן לא הרגשתי איך זמן יכול לזוז כ"כ לאט. ואם ידיד שלי לא היה צריך להרצות בכנס ובא לארח לי חברה לכמה דקות, הייתי מאבדת את זה.
אבל היו גם דברים מהנים בכנס. האוכל למשל. אכלתי את ארוחת הבוקר של המלון, בלסתי סלטים, פשטידות, לחמים וקרואסונים. ואז כדי שאורחי הכנס לא יגוועו ברעב בין הארוחות הביאו פירות.. עם קצפת ועוגות. ואז אכלתי צהריים במלון. כך שמלבד הבוקר הנורא שהיה לי אפשר לסכם את היום עבודה הזה באוכל. אם תשאלו אותי מה עשיתי היום בעבודה? התשובה שלי תהיה.. אכלתי. וקצת גייסתי אנשים לחברה בין הקרואסון לפילה דניס והרביולי עגבניות.
מעבר לכך, תאמינו או לא התחלתי לחפש דירה בצורה קצת יותר אקטיבית מלשבת ולבהות בהומלס, יד2 ואתרים נוספים למיניהם. השבוע אפילו הלכתי וראיתי שתי דירות! במוצ"ש האחרון לקחתי איתי את אחי הגדול. אומנם הוא עו"ד במקצועו אבל הוא השכיר כמה וכמה דירות בחייו ויודע מה צריך לשאול. הגענו לדירה קטנה בעיר, לא רחוק מבית הוריי וקרובה ממש לעבודה. על פניו- הדירה נשמעה מציאה ממש! 40 מטר מרובע, 2 חדרים ב-2200 ש"ח כולל חשבונות. אלא שלא דובים ולא יער.. או אם להגדיר בצורה יותר מדויקת- חתול בשק זה understatement. הגענו לדירה ומסתבר שה-40 מטר לפני חלוקה, כך שהדירה עצמה היא פחות מ20 מטר וה"חדר" השני זה המטבח. החצופים החשיבו את המטבח לחדר. עכשיו, אני באמת לא מבינה למה לשקר. הריי אנשים יבואו לדירה עם ציפיות מסוימות כי כך רשמתם באתר והכל לא נכון, לא היה אזכור אחד לכך שהדירה מחולקת. היו עוד אנשים איתנו בדירה שפשוט ראו אותה, עשו סיבוב, התעצבנו על בעל הדירה שהלאה אותם והלכו אחרי דקה כלעומת שבאו. והיום ראיתי דירה נוספת ברמת גן (לוק- ממש ממש לידך!). חדר יותר נכון, שחברה שלי פרסמה שהיא מחפשת שותפה. על פניו, לגור עם חברה זה המצב האידאלי. אנחנו כבר מכירות אחת את השנייה, אני יודעת בדיוק מתי ואיך היא מעצבנת אותי ומה להגיד לה בשביל להתרחק. אז הלכתי לראות את הדירה וגם התאכזבתי. זה לא יקרה בנינו... היא הייתה מאוד מוזנחת והחדר שבו היא גרה גדול מהשני בכמה מטרים טובים והיא משלמת עליו את אותו המחיר כמו החדר הקטן שהיא רוצה להשכיר. גם חצופה. אז בינתיים אמשיך לי במסע החיפושים. הוא לא פשוט ואני מקווה לא להתייאש... קיוויתי לעבור דירה לפני יום הולדת 29 שלי, עוד חודש וחצי, אבל אני מאמינה שזה לא יקרה.
לפי הכתבה הזאת שפורסמה לפני כמה ימים ב"הארץ" מי שצופה במרתונים של סדרות נחשב למכור וסובל מדיכאון עמוק, אז כנראה שאני מכורה ובדיכאון עמוק. שיהיה. הרגע סיימתי לראות 5 פרקים ברצף של האנטומיה של גריי ואני אפילו לא אוהבת את הסדרה הזאת. אני שונאת את מרדית' כ"כ שאין לי מילים לתאר עד כמה, כריסטינה מעצבנת אותי ושפרד מכוער, מגיע לו גם להיות עם מישהי מעצבנת כמו מרדית'.. בכלל, כולם מעצבנים שם! אני חושבת שזו סדרה בכיינית ומעוסה וחוץ מלקסי דיי שמחתי ששאר הדמויות הראשיות האחרות מתו או עזבו. אבל עדיין אין לי מושג איך ולמה הגעתי לעונה התשיעית בסדרה שאני כ"כ שונאת ועם זאת אני לא יכולה להפסיק לראות אותה. ככל הנראה זו אכן ההגדרה של התמכרות. הציפייה בה מבחינתי זה כמו לגעת בפצע פתוח וכואב ולגעת בו כל הזמן בכוונה, זה מציק, זה כואב אבל אני עדיין ממשיכה לעשות את זה למרות שאני סובלת.
טוב, אז כנראה שאני אכן מכורה ובדיכאון... כי באמת אין לי שום סיבה אחרת למה אני ממשיכה לראות את הסדרה המעצבנת הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית
