משועממת כרונית...

מזה מעל שנה ואפשר אולי אפילו להגיד כמעט שנה וחצי שלא הייתי בקשר זוגי ארוך טווח. יצאתי עם מישהו חודש בערך אבל זה לא החזיק הרבה מעבר.
אז לאחרונה, בזכות או בעקבות הקאוצ'ינג שהתחלתי לעשות חשבתי לעצמי מה קרה בשנה-שנה וחצי האחרונות שלא היה לי צורך זוגי עם בן זוג קבוע.
אז אחרי מחשבות כאלה ואחרות הגעתי למסקנה ולהלן התיאוריה שלי:

בשנה-שנה וחצי האחרונות הכרתי קבוצת חברים חדשה בזכות בחורה מקסימה שעבדה איתי בעבר.
בהתחלה הייתי נפגשת עם אותה חבורה רק במסיבות אבל עם הזמן, התחלנו להיפגש באירועים יותר אינטימיים ואפשר להגיד שגם עם כל אחד ואחת מהם התחלתי להיפגש באופן אישי. הקשר שלי איתם הפך לכל כך אינטנסיבי בשנה האחרונה שאין שבוע שאני לא נפגשת עם אחד מהם. ואני אכליל לרגע את אותה חבורת אנשים למרות שיש בה כאלה שאני רואה יותר ויש כאלה שאני רואה פחות, יותר באופן אישי ויותר באופן קבוצתי- אבל במהלך השנה האחרונה לא עבר שבוע שלא נפגשתי עם מישהו מאותם אנשים.

ולאט לאט, כל צורך זוגי שהיה צריך להיות לי מסופק על ידי בן זוג קבוע התחיל להתמלא על ידי אותם אנשים שהתחלתי לראות לעיתים יותר ויותר תכופות, לפעמים מספר פעמים בשבוע. החל מצורך מיני כמובן, אינטלקטואלי, חברי, אינטימי, זוגי, ידידותי וכל קשר בין בני זוג שבד"כ מתמלא על ידי פרטנר אחד, התמלא לי על ידי כמה וכמה אנשים מדהימים (וחלקם מדהימים פחות) ולא הרגשתי צורך כלשהו בבן זוג באיזשהו אופן.

אז אחרי שהתבשלתי עם התובנה הזאת כבר כמה ימים, באתי אתמול בערב לחברים שלי, זה היה וולנטיין ואותם חברים שלי ארגנו מסיבת רווקים לכבוד זה שלרובנו אין באמת זוגיות, אותם חברים שאני מרגישה תלותית איתם ואלה שממלאים לי את כל חסכי הזוגיות שאין לי (כי כולנו בעצם רווקים וממלאים אחד לשני את הצורך הזוגי מסתבר וככה לאף אחד מאיתנו אין בן זוג), באתי לשניים מהחברים היותר קרובים אליי וספרתי להם את מה שאני מרגישה. הם מאוד מאוד הוחמאו מזה ואני קצת התבאסתי בסתר ליבי.

אני אוהבת אותם, כל אחד ואחד מהם אהבת נפש, אבל עמוק בפנים אני דיי מתגעגעת לזה, להיות עם מישהו אחד ולא בזוגיות עם הרבה מאוד אנשים במקביל, שזו למעשה לא באמת זוגיות.
אז נכון שאני שוכבת עם מישהו מהם, והוא ממלא לי את הצורך המיני.
השיחות שלי איתם הם הכי פילוסופיות, עמוקות, מלאי תובנות על החיים והם ממלאים לי צורך אינטלקטואלי מדהים,
שיחות על סרטים, מוזיקה וסדרות שכולם מאוד אוהבים
יש לנו את הצחוקים שלנו ויש לי כבר בדיחות פרטיות עם חלקם
ואני באמת ובתמים אוהבת אותם אהבת נפש....

אבל כשהגעתי לתובנה הזאת, שהם בעצם המחסום שלי לזוגיות בריאה עם בן זוג אחד כי הם פשוט שם בשבילי למלא כל חסך אפשרי שאני זקוקה לו, משהו שם נסדק.

עכשיו אני תוהה מתי אני אתחיל להרגיש שאני כבר רוצה מישהו... כי עדיין נחמד לי בלבד הזה שלי ויותר מידי אנשים זמינים לי כשעצוב לי, רע לי, שמח לי וטוב לי. אני באמת מרגישה נורא נאהבת על ידם. למעשה, גם כשהייתי בזוגיות עם בן זוג למשך תקופה ארוכה, לא קיבלתי ממנו כזאת אהבה כמו שאני מקבלת מהם וזה מפחיד אותי נורא. לדעת שאולי לא אקבל כזאת אהבה מבן זוג- כמו שאני מקבלת מהם. 

אוף. אני לא יודעת מה אני רוצה.